זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

המפקד אומר לרוץ, אז רצים. רצים ולא עוצרים. הזיעה שורפת, הרגליים כואבות בטירוף, זין על זה, המפקד אומר לרוץ, אז רצים. גבעה אחרי גבעה, המפקדים רצים לידנו וצועקים, צעקות כאלה, אגרסיביות ומדרבנות. אנחנו חלק מהמערכת, הגדולה והמשומנת הזו, מכונת המלחמה שלא עצרה ולא תעצור אף פעם. רצים כי צריכים, רצים כי יש מטרה.

מטפסים על הגבעה הזו, גבי נופל ודופק ת'ברכיים בסלע, את הצעקה שלו שומעים בכל המערות מסביב. אני מרים אותו ורץ איתו, שומע אותו נאנק מכאבים ומרגיש את הדם שלו מטפטף לי על הנעליים. מתעלם מהזוועה שאני מרגיש, מרגיש את הדופק באוזניים ואת הברכיים רועדות. רצים כבר 9 קילומטר, אבל אף אחד לא נכנע. רואים כבר את הבתים של שכם, הקסבות והמסגדים. תמיד, בריצות האלה, אני שומע את המואזינים צועקים אל תוך הרמקולים, מעירים את העיר הרדומה. חושב לפעמים על הבית, בעיקר כשקשה, מתגעגע לישיבה על הספסל בגינה עם סיגריה בפה וגיטרה זרוקה בצד, לשכוח מהעולם, ואפילו עכשיו אני שוקע בזה, אבל השריקות של הכדורים שנורים מסביבי בקצב מטורף מחזירים אותי למציאות של עכשיו, לקור המקפיא הזה של הזריחה, בין המסגדים בשכם.

 יש רגע כזה, שתמיד פחדתי ממנו, רגע כזה שבו אני רואה את החיים של חבר נעלמים לי מול הפנים. אני וניר רצנו בין הסמטאות, עושים טיהור בכל פינה, זורקים רימוני עשן כדי שיבלבלו את היריבים שלנו, והגענו לסמטה מאחורי מכולת שצמודה לכביש הראשי של השכונה, בפאתי שכם. תמיד אפשר לראות בכפרים ובערים הערביות, בעיקר בגליל, מין פוסטרים כאלה עם הלוגו של "שטראוס" עליהם ותמונות של גלידות עם מחירים מתחתיהן. גם פה, במכולת הזו, שנמצאת באמצע השכונה בעיר פלסטינית, אפשר לראות את הפוסטר הזה. מדהים איך ההפתעות הקטנות האלה מכוננות אותך וגורמות לך להבין שכולם פה קונים את אותם מוצרים, הולכים לאותה עבודה, ומחרבנים באותה אסלה.

ההאמר של המפקד עובר, ואחריו גל של אבנים, גדולות, קטנות, אפילו פח אשפה זרקו עליו. אני וניר רצים לכיוונם, יורים כדורים לכל כיוון, לא רואים בעיניים כלום חוץ מפלסטינים שיורים עלינו בחזרה. כמו במשחק ששיחקתי כשהייתי ילד, כולם יורים על כולם. אז זה היה בשביל להציל את פרל הרבור, עכשיו זה כדי להציל את נחמן ותשעת הילדים. יורים ורצים אחורה, לכיוון שאר הצוות. המפקד צורח בקשר שהוא מאבד פה חצי צוות ושישלחו כבר את התגבור המזדיין הזה, ואז, זה קורה. ילד בן 15 שזרקו לו לידיים קלאצ'ניקוב יורה צרור לכיווננו. אני מזנק על ניר שנזרק אחורה מההדף, לתוך המדרכה מעוטרת הקליעים. שומע את הצרור הזה ויורה בחזרה את כל מה שיש לי, ואז מתרומם ורואה את הילד נזרק מהגג כמו בובת סמרטוטים ואת הפלסטינים בורחים וצורחים על כמה שאלוהים גדול ונאור.

אני ממשש את עצמי, רואה שקצת נשרטתי בזרועות, ומסתכל לכיוון ניר. ניר כבר לא הבחור החסון שהגיע לפלוגה מנהלל. ניר, כרגע, גוף מרוטש מכדורי רובה, עם מבט קפוא ומבוהל, חזה עולה ויורד בהיסטריה כזו, של אנשים גוססים. אני זורק את הרובה שלי ורץ איתו עליי לכיוון האמבולנס שסוף סוף הגיע מהמפקדה. אני נזרק לתוך האמבולנס ורואה איך ניר מאבד דם בכמויות, איך המפקד צורח בקשר, ואיך הנהג ממרר בבכי ודוהר דרך הסמטאות.

אחרי שבוע, ניר כבר במיטה בבית חולים בחיפה. בחדשות כבר המשיכו לאסון הבא בתור, משהו עם אוטובוס שהתרסק עליו סלע בדרך ליטבתה, ואני יושב על כיסא ליד המיטה של ניר, רואה אותו מחובר לצינורות, לא בחור חסון אלא בנאדם שבור ומרוסק, שמזכיר לי בכל לילה, בשיחה שלנו, איך בכלל נשלחנו לתחקר מבוקשים ונקלענו לתוך החרא הזה.

המפקד אמר לרוץ, אז רצנו. בשביל מה, ומה לעזאזל ייצא מזה, לא בדיוק ידענו. אבל רצנו, כי זה מה שצריך לעשות כשהמפקד אומר. רצים.

הלוואי שתהיה לי את האפשרות להשתפר עוד ועוד ועוד עם הכתיבה, בגלל שכשאני בשיא מסויים, אני כותב סיפורים כמו זה שמעליי. 

קצת התעייפתי, מהרבה דברים ואנשים.