זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

הכתיבה של הפוסט התחילה ב13 באפריל, יום... איזה יום זה היה? רביעי? כן, רביעי. חזרתי הביתה מהעבודה וישבתי לכתוב, רגשות, מחשבות, שינויים. הכתיבה תסתיים כשאחזור מחר, יום ראשון ה-17 באפריל מהעבודה, ואשב לסכם את החוויה הזו במילותיי שלי. 

והתוצאה, קוראיי היקרים, היא לפניכם. קריאה מהנה. 

"מה? הדפוק הזה מדריך ילדים? מי חסר האחריות שנתן לו את העבודה הזו? אפילו על אוגר הוא לא יכול לשמור." 

כן, תודה רבה על התמיכה באמת, וכן, נכון לעכשיו, רביעי, ה-13 באפריל, אני מדריך ילדים בקייטנת פסח. 14 ילדים על אשכנזי ממושקף אחד. אף אחד לא נפצע, מת, התרסק לתוך הקיר או נחנק מהטרופית, נכון לעכשיו. יש עוד יומיים בסך הכל לקייטנה, והתחושות שלי אומרות לי שאתגעגע אל הילדים כשהקייטנה תסתיים. לא יודע למה, העבודה הזו די שינתה את מה שאני חושב על ילדים מהקצה אל הקצה. 

בעבר, הייתי ילד בעצמי. בכיין. כזה שפוחד מהמון דברים, החל מכלבים עד הרעש של האוטו גלידה, כשהוא היה עובר בשכונה הייתי מכסה את האוזניים ומתחיל לצרוח. גם לא הייתי סופר-חברותי. לא שעכשיו אני ממש חברותי, אבל אז הייתי ממש לא. העדפתי את חברת המחשב, הספרים והלגו, על לשחק במגרש עם שאר הילדים. מתישהו הבאתי קופסה גדולה של כדורי שוקולד לכל הכיתה ואכלתי אותה בקצה המגרש בבית הספר. פחדן ובכיין. את שאר הילדים לא אהבתי, עם הזמן למדתי להסתדר איתם וככל שגדלתי יותר הבנתי שהם גרסה קטנה של המבוגרים, רק עם יותר רגישות, פחות טאקט והרבה יותר ישירות. 

הקבוצה עצמה גדולה. 14 ילדים, מגיל חמש עד 12 וחצי. הרבה עומס, הרבה רעש, הרבה פיצול משימות בבת אחת (לקשור לילד שרוכים בזמן שילדה רוצה שאשחק איתה איקס-עיגול וילד מבקש רשות ללכת לשירותים, וילד עומד לצאת מהחדר בלי רשות = לחץ. הרבה לחץ.) אבל יחד עם זה הרבה שמחה שרק לילדים יש, הרבה תלות מצד הילדים וצורך ביציבות מצד המדריך. עם כל זה שהעבודה מלחיצה אותי לעיתים די קרובות, אני מאוד מאוד נהנה ממנה. הילדים מתוקים ורגועים, ברובם המוחלט. שגרת הימים מאוד כיפית בתכל'ס, אם אתעלם מזה שב6:30 אני מקלף את עצמי מהמיטה וזה מדכא, אבל זה למטרה טובה ומהנה. 

בנוסף לזה שאני מדריך אותם, אני צריך לשמור עליהם. 
היום היינו בבריכה. ילד אחד בא בלי בגד ים ובלי בגדים להחלפה. ישבתי על כיסא ודיברתי איתו רוב הזמן, כל כמה דקות ניגש אליי ילד ושאל מתי הולכים\אם אפשר ללכת לשירותים, וליוויתי את מי שביקש בליווי הילד בלי בגדי ההחלפה. הוא היה רגוע, היה נינוח ודיבר איתי רוב הזמן. עשרים דקות לפני שהיינו צריכים לחזור אל הכיסאות ולהתארגן לקראת סוף היום, הילד ניסה למסור לילדה אחרת את הכדור שהביאה, והכדור החליק לו בין הידיים. דבר הוביל לדבר, וכמה שניות אחרי שהסתובבתי כדי לדבר עם ילד אחר, הילד יצא מהבריכה נוטף מים מהבגדים שלו. הוא מעד לתוך המים עם כל הבגדים והנעליים. בשניות הוא נהפך מרגוע לכועס, רותח, סערה של בכי וקללות, אז ביקשתי מאחותו, הילדה הגדולה בקבוצה, לתת לה את החלוק שלו ושיהיה איתו עד שהבגדים יתייבשו. ליוויתי אותו אל המלתחות והרגעתי אותו, אמרתי לו שזה קורה ואין מה לעשות, לא קרה כלום ושיחכה שיתייבשו. בגלל שאיכשהו הוא הוריד את החלוק מצאתי אותו מתחבא בתא שירותים בלי בגדים בכלל. הגשתי לו מגבת בזמן שהסתכלתי לכיוון השני, הילד עירום ומגיעה לו פרטיות. התלבש, ונתתי לו יד וליוויתי אותו אל הדברים שלו. הלבשתי אותו יחד עם אחותו הגדולה והרגעתי אותו. 

זו התבגרות ו"שפשוף", אקרא לזה ככה, במשהו שמעולם לא התנסיתי בו. מה לי ולילדים? עברתי קורס מד"צים ואני יודע להדריך אותם, אבל להדריך באמת לא יצא לי הרבה פעמים. זו התנסות בעולם אחר עם מנהגים שונים והתמודדויות וחשיבות שונות, וזה מלמד אותי קודם כל על ילדים ואיך הם מתנהגים, ועל עצמי, על איך שאני מתמודד עם ילדים ואיך שהם מגיבים אליי ואל פעילויות מסוימות. ראיתי אותם כאנשים קטנים וחסרי ישע לפני העבודה הזו, אבל עכשיו אני רואה אותם כילדים חכמים ומצחיקים שמפתחים את הדעות שלהם בנושאים שונים ומתנהגים כמו שרק ילדים יודעים. ומעבר לזה שזו הדרכה בקייטנה, יש מקרים שבהם אני אומר לילד מסוים להתנהג ככה או לעשות אחרת, ומלמד ומלווה אותם בגובה העיניים, לא מעז ולא רוצה לתת להם תחושה ש"נמרוד מתנשא מעלינו", אני רואה אותם כשווים לי כל עוד זה לא מגיע לקללות. נותן להם לבחור איזה סרט לראות, נותן להם לקחת סנדוויצ'ים בארוחת העשר ונותן לילדים הגדולים לשחות בבריכה לאן שירצו, כל עוד הם נזהרים בפיקוח מתמיד שלי. 

אז כן, אני אוהב את העבודה הזו ולא באמת מעניין אותי הכסף בסוף התהליך, כמו שחשבתי שיעניין. התפקיד שלי זה להשגיח עליהם אבל גם לדאוג שהילדים יהנו. לא להיות "קפטן באסה" כמו שאמרתי להם פעם-פעמיים בהקשר היציאה מהבריכה בסוף היום, אבל כן להשגיח עליהם. לא חשבתי שאדאג כל כך להנאה שלהם, לחיוך שלהם. אני יכול להגיד שהעבודה הזו שינתה את מה שאני חושב ויודע על ילדים לגמרי, ואני לא מתחרט על זה שהצעתי את עצמי לעבודה הזו, לפני שבוע. 

זהו. נגמר. מלנכוליה של סיום תקופה או שסתם אושר על זה שיצא לי להכיר 14 ילדים כאלה? אין לי מושג, בתכלס. מצאתי את עצמי אוסף את הכיסאות מהמעגל שיצרנו בדשא בסוף היום ומהרהר בעצב כזה שזהו, זה נגמר. הייתי קצת בדיכאון לפני העבודה הזו, וההחלטה לגשת אל הקאנטרי ולהציע את עצמי לא באה בקלות, אני לא הכי מנוסה בזה וזו הייתה, למעשה, לקיחת סיכון. יום אחרי שנרשמתי התקשר אליי הבוס ואמר לי להשאיר את תעודת קורס המד"צים שלי שם, ויום אחרי זה הוא כבר קרא לי לראיון העבודה שממנו יצאתי עם עבודה חדשה והפתעה גדולה. אחת הסיבות שניגשתי לעבודה הזו היא גם הרצון לגרום להורים גאווה, מגיע להם. 

ביום הראשון הייתי בשוק. 14 ילדים זה לא הולך ברגל, לפחות בלי צעקות, דחיפות ובלבולים בשמות ("דור, תפסיק!" "אני דור, זה מאור!") וחזרתי הביתה מותש ומתוסכל. הילדים התחצפנו וצעקתי די הרבה, והייתי לחוץ נורא. ילדים צריכים בטחון ורוגע מצד ההורים, או במקרה הזה, המדריכים, והייתי בלחץ מכובד האחריות ואולי כי באמת קצת פחדתי מהילדים ומההתנהגות שלהם, הרגשתי קצת תלוש מהתמונה ומנוסה ברמה מזעזעת. 

ואז הגיעה התפנית. 

התחלתי להנות מהעבודה הזו. דאגתי לילדים שנפלו במגרש המשחקים ודאגתי שהאוכל יגיע כמה שיותר מהר, אבל גם נתתי להם לעשות מה שהם רצו בעקרון ("אבל בתנאי שאתם נזהרים, לא בראש שלי עכשיו להריץ אתכם לבית חולים") אבל צעקתי עליהם כשהיה צריך. 

ואיזה דברים הזויים קרו. תמיד הדברים הכי הזויים קורים לי. ביום הרביעי נפל ילד לתוך הבריכה עם כל הבגדים, ביום החמישי עורב חטף מתוך תיק של ילד את הבייגלה, וכשהילד ראה אותו הוא התחיל לרוץ באטרף לכיוונו תוך שהוא צועק "זה העורב, זה העורב!", וקרו הרבה מקרים שבהם ירדתי על ברכיי וניסיתי להרגיע ילדים כועסים, פגועים, או סתם לא במצברוח טוב. היה לי חשוב לתת להם את התחושה שלמרות שאני המדריך אני לא מתנשא מעליהם, שהם יכולים לדבר איתי איך שהם רוצים כל עוד הם לא מתחצפים אליי, כי אז אהפך להיות לא נחמד. פעם אחת צעקתי באמת ומכל הלב על הילדים, כשהם השתמשו בציוד בחדר היצירה בגלל טעות בהבנה שאני עשיתי וחטפתי עליה צעקות מהבוס. הגדרתי את זה אחר כך כ"כאילו שנכנס המפקד הכי קשוח ומניאק בצה"ל והתחיל לצרוח עליהם", אני עדיין זוכר את ההבעה המופתעת על פניהם הצעירים והעייפים, המדריך הסטלן והממושקף שלהם נהפך למפקד אכזר וחסר רחמים, לא היה לי נעים מעצמי אחרי זה והרפיתי קצת מהעצבים, עד סוף הקייטנה. 

היום היה היום האחרון בתקופה שבה הייתי מוקף בילדים קטנים ושמחים, ואני מאוד מקווה שהאושר שיש בי בגלל התקופה הזו יימשך לאיזו תקופה, כי מתאים לי אושר עכשיו, נמאס מהבאסה של התקופה האחרונה. 

שלכם, אבל חכו דקה כי לפתוח טרופית זה קשה נורא, 

מר בחור.