תמיד ראיתי את האנשים האלה עם הלב השבור הולכים בצד הכביש, מחכים שתפגע בהם איזו משאית ותגמור להם על החיים. בדרך כלל אפשר לזהות אותם עם הענן האפור והעצוב הזה מעל הראש שלהם, אבל אותה זיהיתי מקילומטר אחורה, לפני העלייה הגדולה ואחרי תחנת הדלק. הלכה עם כתפיים שפופות ומבט כזה של "אין לי מה להפסיד", וקצת הזדהיתי איתה. לא היה לי מה להפסיד. לא ישנתי בלילות בצורה נורמלית כבר כמה שבועות אחורה, הבית שלי היה במצב דפוק לגמרי והכליות שלי היו על סף קריסה, מין מצב כזה של "אין ברירה אלא להמשיך הלאה".
זה עליי ועל מישהי מהדימיון.
הסקס בינינו היה מטורף, ואת הגניחות שלה כל הרחובות מסביב שמעו. הגב שלי נשרט לגמרי אחרי כל פגישה איתה, ולא צפיתי את זה בכלל. היא נראתה תמימה וביישנית לגמרי אבל במיטה היא הייתה בנאדם אחר לגמרי, הסירה את כל המסכות, וזה כל הקסם, וזה כל מה שחיפשתי כל השנים האלה. מישהי, אפילו לא נורמלית, אבל בלי מסכות. בלי ניסיונות להרשים אותי כי זה מזמן כבר לא עובד, ורצוי מישהי במרחק של פחות משעה נסיעה. משהו קרוב וטוב. וזה לא שהסקס לא היה מעולה ומטורף בו זמנית, וזה לא שהמיטה שלי לא הייתה מה שהייתה מהרגע שהיא נכנסה אליה. כל יום הם צעדו בצד הכביש. חלק מהם נפגעו ממכונית, עפו לשיחים מרוסקים לגמרי, ואספו את השאריות שלהם אחר כך בשקיות זבל, אבל זה לא הציק להם, ובטח שלא לה. הם המשיכו לצעוד במסלול בין תחנת הדלק לקצה העלייה, הלוך ושוב הלוך ושוב הלוך ושוב. היא צעדה כי לא הייתה לה ברירה, וכך גם אני.
נסעתי בכביש בין עכו לקריות וראיתי איך אוספים שאריות של גופה, זה על אקסית וחוויות.
והענן האפור הזה ליווה אותנו בכל מקום. ואמרו לי לחתוך, אמרו לי להשתחרר ואמרו לי להיות אני. התעלמו מזה שאני לא מספיק טוב בשביל עצמי והתעלמו מזה שאני זורם בערך כמו סירת פדאלים באגם הברבורים, רק כשמכריחים אותה וגם אז רק עם רוח גבית. אני לא באמת יודע מה כבש וכובש אותי בך, אבל זה מתחיל לחלחל פנימה, אני אומר לה את זה בפעם השנייה שאני פוגש אותה, והיא מחייכת למספר שניות והענן האפור נהפך לורוד לכמה רגעי קסם בינינו.וחוויו
אני פוץ יומרני שגר בקצה המדינה, אבל לפחות יש לי זין ענק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
