מדובר ברעיונות ובתקוות בלבד. אין בכוונתי לסיים את חיי בשלב זה, או בכלל, מהסיבה הפשוטה שהיא שידוע לי שיש לי יותר מדי להספיק, והרבה יותר מדי לאבד, אם ואמות בקרוב.
נתחיל בכך שאני אוהב את חיי.
זו עובדה שמתחזקת מיום ליום ואני מאחל לכל בנאדם להגיע למצב כזה, שבו מגיע היום והוא מתחיל לאהוב את חייו. זה לא כל-כך מובן מאליו, נורא קל להתבאס מכל דבר, אבל עם הזמן, אני מניח, לומדים להתגבר על זה ולקחת את הדברים הרעים שבחיים ולהסתכל עליהם בהיבט קצת יותר חיובי, שגם אם נורא קשה יהיה טוב יותר, כי חייב להיות. זו דרך החיים, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה (שלא תגמור עם פרצוף מרוח על בלטה!). ולעומת ההגעה הזו למין עדנה מחשבתית וקיומית אני מוצא את עצמי בתקופה האחרונה חושב הרבה על סוף הדרך, קצה הכביש. הרגע שבו החיים ייגמרו ואשאב לקיום אחר, אם בכלל.
הדרך שבה אמות, אם בכלל יש לי זכות בחירה בעניין הזה, תהיה מהירה.
למרות ידיעתי שלא מדובר בעניין של בחירה, אם ותינתן לי זכות הבחירה באיזושהי דרך מסתורית, אז הדבר הראשון שאני יודע בודאות הוא שאני לא מעוניין בסבל. אני לא מעוניין ברופאים שיצופו ויעלו אל תודעתי המטושטשת ויפחידו את בני משפחתי בתחזיות קודרות. אני לא מעוניין בכאב של אחרי הניתוחים. אני לא מעוניין בחולשה של אחרי הניתוחים. אני לא רוצה לחוות שוב את תחושת חוסר האונים הרפואית שהציפה אותי יותר מדי פעמים בעבר. אני לא רוצה להקיא את נשמתי במשך שעות על מיטת החולים (מזעזע ככל שזה יישמע, חוויתי את זה בעבר והפעם ההיא הספיקה לי) ואני לא מעוניין להתענות בכאבים עד המוות שיגאל אותי מהם. כשאמות, אעדיף למות בדרך מהירה ופתאומית, בשיאי הפיזי והנפשי, מאשר בדעיכה איטית אל תוך חשכת המוות. משהו באזור של תאונת דרכים, נפילה מגובה, הכל זורם. רק לא לסבול.
דמיינתי את ההלוויה שלי.
אני בטוח שכולם דמיינו אותה בשלב מסויים. את הרב שקורא לאל מלא הרחמים, אהובינו ואוהבינו מקיפים את חלקת הקבר הטרייה, המעמד הזה שבו אנחנו הכי חסרי אונים וצופים מהצד במציאות החדשה הזו שנכפתה עלינו כי זמננו על פני האדמה תם ונשלם, וגלגל החיים חייב להמשיך בלעדינו. המעמד המפחיד מכל וסיוט גדול של הרבה יותר מדי אנשים. כל אחד יכול לדמיין את המעמד הזה בדרכו שלו. האיש מהצומת ידמיין אותו ביום סתיו מעונן עם העלים שנושרים מסביב, המלצרית תדמיין אותו ביום הקיץ הכי יפה בשנים האחרונות, והאלמן שיושב כל יום לבד על הספסל מול הים ידמיין אותו שקט וסולידי, עם טפטוף עדין מהעננים מלמעלה. כל אחד רשאי לבחור את הדרך שבה הלוויתו, שהיא, בעצם, פרידתו מהעולם אחת ולתמיד, תתנהל.
ולכן, אני מעדיף אותה כחגיגת חיים מאשר בכיית מוות.
אני לא מעוניין בבכי (למרות שגם בתחום הזה אני לא יכול לשלוט), ואני לא מעוניין בנאומים בסגנון של "כל החיים היו לפניו". אני מעדיף שתשמחו מאשר שתבכו. במעמד האחרון שלי אני רוצה שהעצב יעורבב בשמחה. על מה שהייתי בשבילכם. גם אם סתם העברתי לכם את הנסיעה באוטובוס או אם קראתם משהו שכתבתי ושמחתם לכמה דקות, וגם אם היית האחות שלי או הייתי החבר הכי טוב שלכם. על מה שהבאתי לכם. על רגעי האושר והצחוק, אך גם על רגעי החברות האמיתית והחיבוק בעת צרה. אפילו על הויכוחים בינינו, והאמינו לי שאני יכול להיות קרציה עקשנית כשצריך או סתם כשמשעמם לי.
תחגגו על מה שהבאתי לעולם הזה. על מה שהשגתי למרות שאני רק בן *הכנס כאן גיל מוות*. על כל האהבה שהענקתי לכם, על כל האהבה שהענקתם לי בחזרה.
יכול להיות שמדובר בצוואתי,
יכול להיות שמדובר גם במגלומניה ממדרגה ראשונה.
אבל זו בקשתי, ותזכרו אותה. חגיגת חיים, ולא בכיית מוות.
ותזכרו שכל מה שאנחנו הוא רק אבק ברוח. חולפים, נשכחים עם הזמן, או דבקים לנצח. תלוי כמה חזק אנחנו מחזיקים. תלוי כמה חזק אנחנו נשארים.
ולכל הנלחצים, אם יהיו: אני לא מתכוון להתאבד. מדובר במחשבות, מסקנות, ותהיות, שבטוח ישתנו. אני יותר מדי צעיר למות. ומוות זה לא נחמד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
