ה-1 בספטמבר חלף לו, ומצאתי את עצמי בעבודה. כן-כן, עבודה נורמלית, בלי תנאים לא נורמליים או שעות ארוכות ומייגעות בדרכים, אלא עבודה בהגדרה הראשונית והטהורה שלה, עם כיסא כחול ומסתובב משל עצמי (רמז למה שאני עושה כשמשעמם, כשאני לא בפייסבוק או מנסה לקלוע סיכות ביטחון לפח.) ולו"ז שצריך לעמוד בו. ממש וורקינג קלאס הירו. קם כל בוקר ב8:00 וחוזר הביתה ב19:00. עבודה שחלק מהקוראים יכנו כקריעת תחת, אבל השמטתי את השעתיים של ההפסקה בצהריים כדי להרגיש קצת גיבור.
כי כזה אני. רק רוצה להרגיש גיבור לפעמים. גם כשזה בא במחיר של להעמיד פנים שהכל אחלה.
אז העבודה היא בספריה העירונית בעיר מגוריי, ואני עובד במחלקת המולטימדיה שעומדת להיפתח אוטוטו, עניין של כמה שבועות, בקומה השלישית. מה שאני בעצם עושה הוא לקבל ערימת סרטי DVD בארגז קרטון גדול בתחילת היום, ובסוף היום לסיים להעלות אל אתר האינטרנט של הספריה משהו כמו 60-70 סרטים, כל מה שיש בארגז. ומה לא למדתי על קולנוע בחודש שאני עובד שם? תזרקו לי אות, תוך דקה אני מוצא חמישה סרטים באות הזו, כולל שמות של כל אנשי הצוות, מינוס נערת המים. קוראים לג'וב הזה קיטלוג, וזה מה שאני עושה בשירות הלאומי שלי: יושב בספריה ממוזגת ומעלה סרטים לאתר הספריה העירונית. יש אנשים שבוחרים לעשות את שנת השירות הלאומי שלהם בגני חינוך מיוחד ובבתי חולים, אבל מתוך היכרות עם עצמי ועם יכולותיי כאדם, החלטתי לגשת דווקא אל הכיוון הזה. ממוזג ונחמד, ואני מאוד נהנה מכל רגע.
אתם יודעים שחשבתי היום על לקחת כדורים נגד דיכאון? אבל זה סוד, אז אל תגלו. שוב, עניין המסכות. להראות לכולם שהכל בסדר. לא להיראות חלש. לא להראות חולשה.
וכשאני חושב על זה באמת, אני מבין כמה התקופה הזו עלולה לשנות, ולמעשה משנה, את מי שאני. אני רואה את זה מסביבי, וחווה את זה בתוכי: את י' שעובר שלב שלב בקורס הטיס, את מ' שלא ראה את הבית כבר חודש וכמה ימים, את כל האנשים בגילי, שוואלה, הצטרפו אל המדים הירוקים והשתנו. חלקם נכבו. נהפכו מאנשים מצחיקים ולפעמים אפילו פרועים לאנשים רציניים יותר, יותר מתחשבים בזמן הקצוב שיש להם, ומי שעדיין לא מתגייס אלא במחזור נובמבר מוצא את עצמו בעבודות, חלקן הושגו באמצעות הפרוטקציות של ההורים וחלקן הושגו בשיטוט ברחובות עירנו הגלילית עד שנמצא העסק שיעסיק אותם, לרוב הסניף המקומי של "ארומה". אני מפתח מנהג כזה עם עצמי כבר כמה שבועות, והוא להתערב עם עצמי כמה אנשים שאני מכיר אפגוש בדרכי אל ומהעבודה. לרוב המספר נע בין שלושה לחמישה אנשים. שניים מהם אני לא סובל. להגיד שכל התקופה הזו לא מוזרה לי יהיה לשקר. היא מאוד מוזרה. אין מוזר מהישלפות מתוך המערכת הישנה והמוכרת של בית הספר היישר לתוך המסגרת הצבאית, או המסגרת של העבודה. ולהגיד שאני לא מתגעגע לימים, האומנם ספורים אך בכל זאת משמעותיים, שביליתי בבית הספר בשנה האחרונה שלי יהיה לשקר. מעציב אותי להיזכר בתקופה היפה הזו שביליתי שם, אבל תודה לאל שיש לי את הזכרונות ואת האנשים. גם אם הם לא איתי פיזית, מכל אחד מהם לקחתי משהו קטן, או גדול.
אבל בתכל'ס אני לא מבקש הרבה. רק שנחזור להיות בקשר. די. אני לא יכול יותר. אני נשבע לך שאני לא יכול יותר.
אני לא יודע מאיפה להתחיל לספר מה באמת קורה לי וכל זה רק סיפור כיסוי ואני שיכור ורע לי. רע לי ואני בודד.
זו אחת התקופות העמוסות שהיו בחיי, עם העבודה וכל זה, אבל אני בכל זאת מוצא זמן לדברים הקטנים שמחזיקים אותי מעל המים. ועליהם אני אסיר תודה. למען האמת, את רוב הרעיונות לכתיבה אני משיג ממקום העבודה, אתם יודעים איך זה, ספריה מעוררת את חיידק הכתיבה, ולמרות העובדה שאני מוקף בספרים כל היום, אני בקושי מוצא זמן לכתוב בגלל שאיך שאני מגיע הביתה אני רק רוצה שקט ולא לאמץ אץ המוח יותר מדי אחרי עשר שעות של עבודה, אז אני מרשה לעצמי לכתוב בסופ"שים. את חלק מהסיפורים אתם תקראו, כמובן, ואת חלקם אני אשמור לעצמי. מותר לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
