זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

יש לי פחד גבהים, וזו הייתה בערך עשרים מטר נפילה. אם הייתי נוחת על הרגליים הייתי מרסק אותן, אם הייתי נופל על הראש לא הייתי יושב וכותב את זה עכשיו.

ב-1:40 לפנות בוקר בשבת אין הרבה מה לעשות בירושלים, רק לשוטט עם האוטו ולקוות שתמצא משהו מעניין לעשות. זו אחת הסיבות שאני אוהב יותר את נהריה, אומנם היא חור אבל "ארומה" פתוח 24 שעות, גם בשבת, ומכיוון שבירושלים אין אפילו את זה, ברור איזו עיר אני אעדיף. הגענו בשעה הזו לטיילת ארמון הנציב, במזרח העיר. נקודת תצפית די מרהיבה ביופיה, למען האמת, והעיר נפרשה מולנו כמו גלויה מנצנצת והעיר העתיקה במרכזה. היה קר גם עם המעיל והנרקומן שישב בג'יפ בחניון הסמוך אלינו הטריד אותנו בנוכחותו. 

טיפסתי על החומה של נקודת התצפית, והסתכלתי למטה. רחבת בטון בעומק של עשרים מטר הביטה לעברי. אי אפשר לתאר את התחושה המבהילה הזו, חוץ מהידיעה המוחלטת שבאותו רגע אתה צריך להיאחז במשהו בטוח, בין אם זה האדם שלידך או הקרקע. הנשימה מתקצרת והפחדנות שלך מהדהדת מול כל ירושלים, אבל אתה מישיר מבט אל מול הפחד ובוהה בו. מעניין מה בנאדם חושב לעצמו כשהוא קופץ מגובה כזה. מי יציל אותו? האם ישמעו את צעקותיו לעזרה? למה, למען השם, שהוא יעשה דבר כזה? הדבר הכי נכון ובטוח הוא פשוט להישאר על הקרקע ולא לטפס על חומות באמצע הלילה, אבל אין לי איך להסביר את ההחלטה הרגעית הזו, פשוט עליתי על החומה ובהיתי למטה. ספונטניות, הרפתקנות, או סתם בדיקת שיווי משקל גופנית ואקראית לחלוטין, המניע לזה לא כזה ברור. ובסך הכל מדובר על טיפוס על חומה, זה לא שטיפסתי על הכותל המערבי או משהו כזה. חוצמזה, עם כל הפתקים שם איך יהיה לי משהו לאחוז בו? 

וכשירדתי מהחומה הרגשתי ריגוש קטן כזה של הצלחה, של, כאילו, פחדתי ממשהו ועמדתי מול הפחד ולקחתי סיכון. אני לא מאלה שלוקחים המון סיכונים, אני מעדיף לקחת קצת סיכונים פעם בכמנה זמן, כי מאיפה לי לאן זה ייקח אותי. זה מוסיף עניין לחיי ומתבל אותם במין התרגשות כזו של עשייה. אני מקווה שאהפך יום אחד לכזה שלא מהסס לקחת סיכונים (כי למען האמת, אין לי ממה לפחד: זו עוד חוויה לאוסף ואני אצמח ואתפתח ממנה), אבל לפחות כרגע אני מעדיף להישאר במקום הבטוח שלי, על המדרכה בטיילת ארמון הנציב בירושלים, רועד מקור ומהתרגשות קטנה בלב.