היא שאלה אותו למה דווקא היא, וזה לא שהוא יכל להשיג כל מי שהוא רצה. או לפחות, הוא לא רצה להשיג כל אחת ואת זו שהוא רצה הוא השיג. הוא שתק וחשב על זה. היה לו ברור למה דווקא היא. זה מסוג הדברים האלה שאתה קם בבוקר ואתה יודע שאתה רוצה שיהיו, ואתה יודע שהם יהיו בסופו של דבר, אז אין סיבה לזרז את הזמן. ככה הכל מתעכב. הוא ענה לה בפשטות כמעט טיפשית "כי זו את". העדיף ככה, והיא חייכה ולא ביקשה הסברים. פתאום נפל מסמר מהשמיים. ואחריו עוד אחד. העננים מסביבם התקדרו והתמלאו במסמרים שטסו לכיוון העיר, שוברים חלונות של מכוניות וזגוגיות ראווה של חנויות גדולות וקטנות. העולם הקטן שלהם התמלא במסמרים. הכבישים התכסו במצע של מסמרים קטנים וחדים וברחבי העיר אנשים צרחו והתרוצצו, חיפשו מקום להתחבא. "בוא לפה", היא קראה לו, והוא נכנס לבועה שלה, שנהפכה לשלהם. מסביבם אפוקליפטה של כלי עבודה והם צועדים בין הטיפות החדות והאפורות, מוגנים משאון הטיפות שבחוץ. איזה אבסורד מחורבן.
~
היו לי הרבה חלומות מוזרים השבוע, ורובם, כטבעם של חלומות, נשכחו ברגע שהתעוררתי. אני אוהב לחלום ואני אוהב את המציאות שמתרחשת לנגד עיניי בכל פעם שאני עוצם עיניים ונרדם, לפעמים יותר מאת המציאות שאני חי בתוכה כשעינייי פקוחות. זה כמו לברוח למין אולם קולנוע פרטי שלי, שרק אני יודע עליו, ובו אני יכול לחלום על הכל; החל מחלומות על מסמרים שנופלים מהשמיים ועד חלומות על דברים אחרים לגמרי, חלקם גורליים ורלוונטיים לחיי רבי התהפוכות, וחלקם מוקרנים בבית הקולנוע הפרטי שלי כי ההצגה חייבת להימשך, כי אסור לעצור את הרכבת. אז אני לא עוצר, וממשיך לחלום. אין לדעת איך זה ייגמר, ומי זוכר, בכלל, איפה זה התחיל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
