יצאתי מהבלוג וסגרתי את המחשב וכיביתי את האור בחדר. השיר הזה התנגן באוזניות, ככה שזה היה חתיכת קטע הזוי. בדרך כלל יש את הרעש של המחשב ואת האור הקטן והכחול שמאיר את הרצפה אבל פתאום נהיה שקט וחושך. איזה מצב מוזר. עצמתי עיניים והקשבתי לכלום. לא לשכנים שלי שמרביצים לילדים שלהם, לא לחזיזים שמפוצצים בגינה בגלל פורים, לא להורים, לכלום. פשוט לכלום. שלוש נשימות עמוקות ופתחתי עיניים. הטלפון רוטט על השולחן בפתאומיות ואני מושיט יד בחוסר חשק מוחלט. בכלל, חצי מהאנשים שהתקשרו אליי בתקופה הזו פשוט הגיעו לתא קולי, לא היה לי כוח לבדוק אפילו אז הרמתי אותו וזרקתי אותו על המיטה. כמובן שזה סוני אריקסון אז כמובן שהוא מתפרק והסוללה והמכסה פשוט מתפזרים על הרצפה. איפשהו למעלה מרפי מחכך את כפות ידיו בהנאה. נכנעתי והלכתי לישון.
הניסוח "כאילו הכל התהפך עליי" לא ממש נכון, כי באמת, לכמה ימים, הרגשתי שהכל מתהפך עליי. אני לא סומך על אף אחד וחושב שכולם נגדי ויפגעו בי בסופו של דבר, אז אני בונה חומות מטאפוריות מסביבי. מגן על עצמי גם ממי שנחשב עד עכשיו החבר הכי טוב וגם מההורים שלי. זו חשיבה מעוותת ודפוקה לגמרי אבל ההבנה הזו לא מונעת ממני לחשוב אותה, להתנהג על פיה, ולהתחבא לגמרי מאחורי חיוכים וסלנג מפגר לחלוטין ובריחה לעבודה ומהעבודה. לא היה לי מקום מוגן. גם בבית הרגשתי כאילו אני איזה הר געש שעומד להתפרץ בכל רגע ומתפרץ מתי שמתאפשר ומתי שאני רוצה. אני לא דופק חשבון לאף אחד וכולם חוטפים מפלים של כעס ושנאה כלפי העולם שאכזב אותי פעם אחת יותר מדי, ועוד מבנאדם שידעתי שלא יאכזב. אחרי חבטות המציאות האחרונות שחטפתי קשה לי לחשוב ולחיות אחרת. אני יושב בתחנת אוטובוס בעיר זרה וכותב שכולם מתים לבד על דף נייר שאני מביא מהבית. אני מסתכל על אוטובוסים עוברים וילדים מחופשים מטיילים עם האמהות שלהם ומתאפק לצרוח שכולם עוזבים, כולם מתרסקים וכולם מתים לבד, וגם אני. יהיו לי אהבות אבל אני אשאר לבד בסוף היום עם כל הפחדים והפרנויות והמחסומים הרגשיים, ויהיו לי ילדים אבל אני אמות לבד על מיטת בית חולים מסריחה מונטלין ומסמי הרגעה. אני לא מאמין שאנשים תמיד נשארים ומבין שכולם עם פתקי החלפה. אתה מכיר בנאדם ויודע שהוא יילך, אתה אשכרה רואה את תאריך התפוגה לקשר ביניכם מודבק לו על המצח ויודע שאחריו יבוא עוד אחד והמעגל הזה באמת לא יכול להיגמר, בסופו של יום. זה כמו כיסאות מוזיקליים אבל מהסוג שמשאיר צלקות בצורה הכי פסיכית ומכאיבה שיש. אני מתחבק עם בנאדם ומסתכל לתוך העיניים הצוחקות מהבדיחות שלי והחיוך עם השיניים הלבנות מהפרסומות ומדמיין איך בסוף הוא לוקח סכין חדה וקורע לי חתך עצום בגוף, לוקח חתיכה לעצמו והולך וממשיך בחיים שלו. אני משוטט ככה ברחובות, עם בור עצום בתודעה, בקיום. אין לי מחר והאתמול שלי מאיים לתלוש לי חתיכות מהבשר החי מרוב שהוא מכאיב. שברי מילים ואנדרטאות של זכרון מרחפות בתוך הראש שלי כשאני אומר שהכל בסדר וכששואלים אותי מה חדש אני עונה שכלום מיוחד ורואה את המילים האלו שנאמרו לי חוזרות אליי כמו צונאמי של כעס ורגשות מודחקים למשך הרבה יותר מדי זמן וכמו בחלום הנבואי הארור הזה שהיה לי, אני צולל עמוק לתוך הצונאמי הזה ונותן לו לסחוף אותי לגמרי ולשנות את כל מה שאני מכיר ואת כל מי שאני. אני נותן לו להציף אותי וצורח מתחת למים בכל הכוח כי החיים החדשים שלי וההתחלה החדשה שלי תלויים בזה ויש יותר מדי להפסיד כרגע שפשוט חבל שאני אטבע עכשיו וגם אחר כך.
והכי חשוב לא להיראות חלש, כי החיות הטורפות שבין הגלים מחכות לי, אז אני עוצם עיניים ונותן לרעש המימי למלא את הכל. כמו בשקט ההוא בחדר החשוך, אותו דבר, רק עם הרבה יותר מים ועם הרבה יותר התחלה חדשה באוויר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
