נשברו לי המשקפיים. כאילו, לא נשברו, הידית התפרקה. אמרו לי שזה בלאי, "הישחקות החומר" שכזו, אבל זה כזה מרפי. זה צועק ובועט ומורח על קירות התודעה שלי שזה מרפי שאחראי על זה. זה כאילו שהוא התלבט בלילה "הממ... איך אני אדפוק לו את היום? אני יודע! בואו נשבור לו את המשקפיים". זה נורא מבאס ומזל שיש משקפיים רזרביות למקרים האלו ובכללי. בעוד חצי שעה אני יוצא מהספריה, רץ הביתה, מתקלח ורץ לתחנת הרכבת. אני נוסע לעיר הגדולה היום, שוב. אני באמת צריך להפסיק. אני מסוג האנשים שברגע שיש להם יותר מדי ממשהו הם משתעממים ונמנעים ממנו, וכך גם עם תל אביב. זה לא שאני לא אוהב את העיר הזו, אני באמת אוהב אותה. בכל פעם שאני שם קורה לי משהו דפוק כזה או אחר, ואין לי עצבים לזה היום. לא מתאים לי הפרעות ולא מתאים לי הסחות דעת רגעיות הפעם. חיכיתי לזה הרבה זמן, אולי אפילו הרבה יותר מדי זמן, אבל אני מקווה שזה שווה את זה ואני מקווה שאני אהנה מהתהליך. אני ממש רוצה שהזמן יעבור כבר ושאהיה אחרי זה.
אני מגיע לצומת של הבניין ומסתכל עליו באדישות מסוימת. איחולי ה"בהצלחה" זורמים ואני מרגיש טוב עם עצמי כי אני יודע שאני טוב מספיק כדי לעשות את זה. חוצמזה שאמא היום חוגגת יומולדת, ובן שמגשים חלום זו תמיד מתנה נחמדה. 15:30, 15:40, 15:45, ואני נכנס. בכניסה לבניין יושבים ועומדים אנשים שממוגנטים למסכים שלהם, וזו תופעה שמדאיגה אותי. אולי מדובר במין בריחה, אני לא יודע. אני לא מוצא לזה סיבה אמיתית חוץ מזו. אני נכנס למעלית ואיתי נכנס עוד מישהו לאותה קומה. הוא מתנשף ומחייך אליי. אני מחייך אליו בחזרה ושואל אם היום קשה. הוא אומר שכן, ושככה זה. אני אומר "ייייאפ!" ואנחנו יורדים. הוא שואל אם אני ל"וואלה" ואני אומר שכן, ושואל אם הוא עובד שם ושואל את עצמי אם התחבבתי עליו מספיק. אני מגיע לחדר ונכנס.
אני נכנס למעלית ומדליק את הפלאפון. נופל לשנייה על הברכיים מתוך בחירה ונושם עמוק. דופק את הראש בקיר של המעלית, אומר "תודה רבה" למאבטחים כשאני יוצא מהבניין, ומתקשר לאבא שלי. ג'ניס ג'ופלין מתחילה לצרוח לי באוז - "נו, מה קורה". "פסדר כזה, אתה יודע". "אמרו משהו מעניין?" נאנח בעייפות, "אנערף, נראה מה יהיה", "אבל מה הם אמרו נו" "יש פה רעש של עיר, קיצר צ'ומע?" "נו",
בבלוג זה
בכל הבלוגים
