אחרי שהספריה נסגרת והאורות נכבים פסחזון תמיד מתעורר ראשון. הוא חזיר כזה שאוהב לקום מוקדם, לפני כולם. הוא צועד את צעידותיו הקטנות לאזור ספרות הילדים, ומצטרף לשיחה של קופיקו וצ'יפופו. בין הספרים של גלילה רון פדר עמית לדוד גרוסמן מסתתר איתמר שמטייל על הקירות, מתבייש להצטרף לשיחה. אחרי פסחזון מתעורר דניאל מ"צלה של הרוח", מתמתח ויוצא מהימים של אחרי המלחמה בברצלונה המפורקת. לאט לאט כל הדמויות מתעוררות, אחת אחרי השנייה. פלוטו רץ בין המדפים בזמן שהנסיך הקטן מחפש פרחי בר בגינה, וג'ק ריצ'ר מתווכח עם כל אנשי הנשיא. עשרות אם לא מאות אם לא אלפי דמויות מטיילות בין המדפים החשוכים, רבות, צוחקות, משתחררות אחת מהשנייה, אחרי ימים שלמים שהן דבוקות אחת לגב של האחרת. הן מתלחששות בינן לבין עצמן ומשתחלות בין הדפים ובין העולמות הקטנים, וכך הארי פוטר מצטרף להוביטים במסעם ביער האפל, קפקא טאמורה פותר תעלומות עם טינטין ובילבו באגינס מסתתר עם עמוס עוז הצעיר מפגזי הבריטים שפוגעים בעיר העתיקה. השוטרים של אנק מורפורק מעולם הדיסק של טרי פראצ'ט מנסים לפתור את הפשעים הרבים שמצטברים בכל לילה, לרוב בחוסר הצלחה, כי דטריטוס לא מבין פקודות. בסוף כל לילה ההמולה נרגעת ונעלמת כשהבוקר מגיע ומאיר את הספריה לעוד יום חדש ומלא בקוראים וספרים חדשים וישנים.
* בכל יום ב18:30 אני יוצא ולוקח את האופניים מהמקום שלהם מתחת לבלוק ונוסע. לרוב אני נוסע עם מוזיקה, אבל בין שיר לשיר יוצא לי לשמוע את עצמי ולפתוח את העיניים ולראות דברים אחרים. נכון, הים אותו הים והטיילת אותה טיילת, אבל בכל יום משתנה משהו. יום אחד הזקן ההוא שרץ מצחיק לא מגיע, יום אחר כלבים משחקים אחד עם השני, מתעלמים מהעולם שמסביב. זה מין הרגל שאני מרגיל את עצמי אליו, בכל יום, להגיע למיכסה מסוימת של כמה עשרות קילומטרים על האופניים. כדי שאוכל ללכת לישון עם ראש שקט וגוף בוער מכאבים במקומות משתנים, בעיקר הרגליים. אז אני ממשיך לרכב, וחושב על כלום ועל הכל. היום חשבתי, בין השאר, על זה שפרסמו את הכתבה הראשונה שלי ב"וואלה" היום בבוקר, וגרמו לי להתרגש כמו בנאדם שחי את החלום. בכלל לא חשבתי שיפרסמו אותה, אבל זה סתם כי אני פסימי וממעיט מערכי בלי סיבה נראית לעין. אנשים יוצאים מחיי וחוזרים אליהם בדרכים מפתיעות, והכל בסדר. אולי אפילו קצת יותר מזה, אבל לא צריך להגזים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
