ביקום מקביל, בכזה שאני לא מפחד בו, אני מחכה לה ולא הולך משם עם השיר הזה באוזניות בפול ווליום. אני אפילו מרשה לעצמי לצרוח אותו כי זו תל אביב ובאמת שעל הזין. ואם המצב קצת שונה, כלומר, אני הולך, אוסף אותם מעזריאלי, ואז מרים לה טלפון ושואל איפה היא, נושם עמוק כמה פעמים והולך לפגוש אותה. רק השבוע שאלו אותי למה אני לבד, למה אין לי אף אחת כבר כמה שבועות. עניתי שטוב לי לבד. ובאמת טוב לי לבד, כאילו, באמת, אחלה תקופה. סופסוף מקדיש זמן לעצמי וכל השיט הזה, אבל זה חסר לי. חסרה לי הידיעה הזו שאני לא לבד, חסרה לי הסיבה לא לישון בלילה ולקום בבוקר כאילו ישנתי יומיים ברצף. אני יכול להעסיק את עצמי, זו באמת לא בעיה בשבילי, אבל מגיע לי את זה. אני יודע שמגיע לי את זה. ברור לי כבר מזמן, הרבה לפני שהכרתי אותה בכלל, שמגיע לי. ועשרות סטוצים\מערכות יחסים אחרי, אני סופסוף רוצה משהו רציני. אני מוכן למשהו רציני. אני רואה זוגות נפרדים ורואה איך הם מפורקים אחרי זה, שומע אנשים בוכים מעבר לקו ומבין שכל העסק הזה, מה לעשות, קצת מפחיד לי. אני זוכר איך אני הייתי אחרי הפרידה ממנה ביום הזה בפסח. פגשתי את החייל אחרי זה והוא אמר שנראיתי המום ובעיקר כאילו זה ממש העליב אותי, למרות שכרגיל החבאתי את זה עם הציניות והשנינות הצפויות שלי. אני לא רוצה להיפגע שוב. אני לא רוצה ליפול שוב עד שקמתי. עד שניסיתי להמשיך הלאה בכאלה רומנים קטנים וחסרי חשיבות למה אני צריך לחזור אחורה?
אז ביקום מקביל, בעזרת השמש (או הירח, בעצם. לילה לבן והכל.) ובעזרת ההליכה הארוכה-לא-עדכדיכך מעזריאלי לכיכר רבין אני פוגש אותה. מלא אנשים בדרך, מלא טינאייג'רס בשמלות וטינאייג'ריות בחולצות מכופתרות וקוצים בדרך, רובם שיכורים וכולם טיפשים ומאושרים בגלל זה. ולא יודע מה להגיד, אז שותק ומחבק אותה. מעשים מדברים יותר טוב ממילים לפעמים, אולי אפילו ברוב המקרים זה ככה, אני לא יודע, לא עשיתי כל כך הרבה שאני יכול לקבוע. בשתיקה הזו אני בעצם מסכם את כל הגמגומים כשנשאלתי עליה ואת כל הניתוקי מחשבות האלה באמצע היום כשאני נזכר בה, ושנייה לפני שאני נרדם, בין אם זה בצהריים או בלילה. רק לפגוש אותה. זה מה שאני צריך. לפגוש ולהגיד את כל מה שלא העזתי להגיד בחודשיים שעברו מאז. לא צריך יותר מזה. יותר ממנה, פנים מול פנים, במציאות.
כי במציאות אני יושב כבר יומיים ואוכל את הלב על זה שלא היה לי את האומץ לפגוש אותה ולהוריד את הסלע הפסיכי הזה של הגעגועים וכל המסביב מהלב שלי, כי אני תמיד חייב להקשות על עצמי, ואני תמיד חייב לפספס הזדמנויות גם כשהן הכי ברורות ומונחות מולי. כי במציאות אני הכי אמיץ וזורם וספונטני אבל כשזה נוגע אליה, וזה מה שכל כך שונה מכל היכרות שלי עם כל בנאדם אחר. שאני ישיר בקטע מטורף לפעמים עם רוב האנשים, ואיתה אני מדבר בקודים כאילו אני ממציא המורס או משהו כזה. גם אם זו הייתה ההזדמנות הכנראה אחרונה, אלא אם יקרה משהו פתאומי. אז וואלק, לא נשארה לי ברירה אלא מללכת לרכבת הביתה, לשתות נסטי ולחכות לאיזשהי הזדמנות שמה, ביקום המקביל שבו אני אמיץ ולא מפחד, ופשוט לעשות את מה שלא העזתי לעשות כבר חודשיים. למרות ואולי בגלל הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
