מכירים את אנשי הליד? אני מתכוון לאלה שאתם מכירים את פרצופם, אבל מעולם לא החלפתם איתם מילה. הם בכל מקום: הילדים של השכנים, האנשים המסתוריים בכיתה, עובדי הניקיון בחדר המדרגות של הבית. אצל כולכם עולה כרגע תמונה של לפחות אחד כזה שאתם מכירים. האנשים האלה, מתישהו ביחסים הלא קיימים ביניכם חציתם נקודת זמן מסויימת שממנה כבר מאוחר מדי להתחיל לדבר, כי המצב כבר יביך את שניכם הרבה יותר. הרי לא החלפתם מילה כבר מלא זמן, אז מה הטעם להתחיל עכשיו? הרי אלה הם אנשים שאפילו אם תיתקלו בהם על אי בודד, תתחמקו מלבקש מהם שיחה בסלולרי או עזרה בהבערת מדורה.
בכל מקרה, לחבר שלי עידו יש אחות, אפרת. וגם היא בחורת ליד. הייתי לא מעט בבית שלה, אבל לא דיברנו מעולם. היא גדולה מעידו וממני בשלוש שנים, כך שאם היינו צריכים טרמפ לאנשהו, היא הייתה מקפיצה אותנו. אפשר לומר שיחסינו הסתכמו ב"היי" וב"תודה" שהייתי אומר לה. זאת אומרת לא יותר ממערכת היחסים, נניח, שאני מנהל עם המוכר במכולת. ההבדל הוא שיחסיי עם עידו מעט יותר קרובים מאלה שהיו יכולים להיות לי עם אחיו של בעל המכולת.
לפני כמה זמן נסעתי באוטובוס לחיפה ופתאום אפרת עלתה. מובן שמיד הובכתי. כבר שלוש שנים אני דוחה את הקץ. מה אפשר לומר פתאום למישהי כזאת? ראיתי אותה מתקרבת לעברי וקפאתי. אפילו לא הנהנתי, לא הוצאתי מילה. וגם היא לא. היא התיישבה. מצאתי את עצמי יושב ומקלל בלב, מחפש משפטי פתיחה טבעיים שלא ייראו כאילו אנחנו מנסים לחתוך את המתח ששרר באוויר. אני שונא אוטובוסים, הכל שם כל כך פאקינג מביך. אפרת הסתכלה עליי והנהנה. גיחכתי. גם היא. פשוט לא היה לנו מה לומר ושנינו ידענו את זה. המבוכה האמיתית היא כזו ששני הצדדים כבר מוותרים על כל אפשרות לקטוע אותה, בהסכמה מלאה.
~
כעבור שבוע עידו מתקשר. לא עניתי לו. החלטתי נחרצות שזהו, יחסינו נגמרו. אני לא יכול לחזור לבית הזה שוב. המבוכה תהיה גדולה מדי בכל פעם שאתקל באפרת, ושלא לדבר על הטרמפים! אפילו "תודה" לא אצליח להוציא. עידו לא הבין. הוא שלח אנשים לדבר איתי, לשאול מה קורה איתי, למה אני מזניח, אבל את כולם נפנפתי. עידו הניח שעשה משהו נוראי. הוא שלח מכתבים, SMSים, טלפונים שלא נגמרו.
כעבור חודש של סינונים והרגשת "אוי אני כזה חרא בנאדם" הולכת וגוברת, כצפוי אצלי, עידו נתקל בי במקרה כשירדתי מהרכבת בת"א. "זה בגלל שמסריח לי מהפה?" שאל והביך את עצמו כשחיילת יפה לאללה עברה לידנו. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה היא דמיינה לעצמה!
"לא", עניתי.
"זה כי אני מדבר יותר מדי על מועדון קרב? אני יכול להפסיק", הוא מלמל במבוכה.
"לא, זה סרט בנזונה", אמרתי.
"אני יודע, גם הספר, למעשה, כשחושבים על זה מדובר במשל שנועד להמחיש כמה אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי ודור -" עידו ענה בהתלהבות.
"עידו!" קטעתי אותו. הכרוז הודיע שהרכבת לבנימינה תתעכב מספר דקות עקב תקלה במערכת הרמזורים. חייל מג"ב צעק לעצמו "כל הרכבתתת על הזיייןןן שללייייי".
"סליחה", עידו התנצל. "זה כי אני עדיין ישן במיטת קומותיים עם אחותי?" הוא ניסה. וואט דה פאק. הוא התחיל להתקרב למטרה. הנעתי מעט את הראש, מתחמק מלתת לו תשובה מוחלטת.
"כן? זה זה?"
"כן!" נשברתי, "אני נבוך מדי לידה! ישבנו יחד באוטובוס ולא החלפנו מילה! היא מסיעה אותנו ואני לא אומר לה כלום ותמיד יש שתיקה במכונית. היא בחורת ליד, אני לא יכול ככה!"
עידו נפגע והסתכל עליי במבט ריק.
"אני, אני מצטער תשמע, אני לא יכול יותר, נשבע לך" אמרתי לו.
הוא פתח את פיו. כשראשו מעט מורכן לעברי הוא אמר "אפרת אילמת", והלך לקצה השני של הרציף.
מאז עידו לא חבר שלי יותר. אני מתקשר, ומועבר לתא קולי. אני שולח SMSים ולא מקבל תשובה. לפחות נשאר לי הספרן, למרות שגם הקשר איתו לא כזה איי-איי-איי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
