זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

איפשהו בעולם יש כרגע חייל בשמירה. הרגליים שלו כואבות מהעמידה עליהן לכל כך הרבה שעות, הנוף אותו נוף והחרא שהוא אוכל מהמפקד ומהצבא בכלל הוא אותו חרא. אבל הוא עושה את זה, את השלוש שנים האלה, כי אין לו ברירה אחרת. כי זו המדינה שהוא נולד בה, ואלו הערכים שהוא גדל עליהם. אז אין מה לעשות, וכל שמירה סופה להיגמר. כדי להעביר את הזמן הוא מרפרף בפלאפון שלו על התמונות מהפעם האחרונה שהוא ראה אותה, חצי שעה לפני שהיא אמרה לו שהיא לא יכולה להיות איתו יותר, כי ככה וככה וככה. העיניים שלה בורקות באושר המוכר שהוא לא יוכל לראות יותר, השפתיים שלה משוחות בליפסטיק שהוא לא יוכל להרגיש יותר, והוא מודה לאל שיש לו את המסגרת הכובלת של הצבא, אחרת הוא כבר מזמן היה מוותר על הכל עם כדור לרקה.

איפשהו בעולם יש כרגע ילד שמנגן על פסנתר. כשהאצבעות כואבות והתווים נראים כמו סינית קל לו נורא להרים אותן מהקלידים, להניח על הברכיים ולחשוב מה הלאה. אבל הוא אוהב את זה. זה מרגיע אותו וזה נותן לו משהו לקום בשבילו בבוקר. החלום הקטן הזה של להצליח, לכבוש את הבמות ולשנות את העולם, גם אם קצת, גורם לו להאמין בעצמו ולהשתפר. כל הזמן להשתפר. גם במחיר של לאבד חלק מהחברים המועטים שיש לו וגם במחיר של לא לישון ולא לאכול ולא לחיות, לפעמים בנאדם נאבד כשכל מה שהוא רוצה הוא להימצא מחדש בין הצלילים של המוזיקה. 

איפשהו בעולם יש כרגע מישהו שניצל מדריסה. הוא יצא מהבית, התחיל את היום, מישהו קפץ לכביש לפניו והוא ניסה להציל אותו, ושניהם ניצלו. האוטו כבר מזמן לא שם, ושניהם עדיין שוכבים על הכביש, המומים ורועדים. חוויות כאלה דוחפות אותך לאקסטרים של הרגש, עד כדי כך שאתה לא מרגיש כלום ברגעים הראשונים, ואז הכל חוזר במכה. הרעש של האנשים שצורחים ברקע, הלב שפועם במהירות שיא, הריח של הצמיגים השרופים. והוא בכלל ניסה ללכת לבנק והנה הוא גיבור היום בעל כורחו. הוא לא יכל לתת לבנאדם להידרס מול הפנים שלו. האינסטינקט האנושי שלו לא הרשה לעצמו לראות כזה דבר זוועתי קורה ולא לעשות כלום. ועכשיו הוא מרגיש משום מה בושה. 

איפשהו בעולם יש עכשיו מישהו שמציע נישואין לחברה שלו מהתיכון. הוא מפחד מזה אבל יודע שזה הדבר הנכון לעשות, כי אם לא אז היא תברח ואז הוא יישאר לבד. זה לא מדויק, כי גם אם הוא לא יציע עכשיומידבזההרגע היא לא תברח, אבל הפחד מכריח אותו לעשות דברים שהוא לא באמת מרגיש נכון במיליון אחוז לגביהם. אז הוא עושה, וכשהזמן מתקדם במהירות האופיינית לו הוא מגלה שחלק מהמעשים האלו היו נכונים להיעשות באותו רגע, וחלק מהרעיונות בכלל לא היו צריכים לטפס לו אל תוך המחשבות. אמרו לו לארגן נרות, אולי אפילו ורדים, אבל הוא לא מאמין שאהבה זה משהו שצריך להיראות בחומריות אלא בדברים הקטנים. בקפה של הבוקר שמוגש למיטה, בחיבוק ההוא כשהכי צריכים אותו, וב"אני אוהב אותך", שמגיע כשהכי רוצים לשמוע אותו.