זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

את בנימין הבנקט הכרתי דרך הבנקאית שלי. בעצם,
היא הכירה בינינו. בוקר אחד היא התקשרה אליי ואמרה לי שיש לה חבר חדש להכיר לי.
בהתחלה, הייתי סקפטי. אני לא בא לבנק בשביל ההיבט החברתי של ההגעה לבנק, אלא בא
בשביל ההיבט הכלכלי: לוקח את הכסף, מברר את המצב, מחוויר ויוצא לדרכי. חוצמזה,
הבנקאית לא שמה עליי, וניסיונות החיזור הכושלים שלי אליה ידועים בכל הסניף.

אבל היא אומרת לי, "נמרוד, זה חיבור מיידי.
גם הוא מעצבן, מוציא כל הזמן כסף, ונתקע ברגעים הכי חשובים, קצת כמוך." אני
מחמיץ מבט מעבר לקו ומנסה למלמל משהו על נימוס ללקוח, אבל היא ממשיכה לתאר לי את
נפלאותיו של בנימין הבנקט, על איך הוא הגיע מארץ הבנקטים היישר לסניף וישר הסתדר
עם כולם, למרות קשיי הקליטה. בנקטיות רוצות אותו ובנקטים רוצים להיות כמוהו, והוא
סמל לדיוק ושירות מוצלח וענייני, "וחוצמזה", היא מסיימת, "כמה אתה
כבר יכול לשבת בבית ולשחק בסונגפופ?". הטיעון של הסונגפופ שיכנע אותי
ויצאתי אל הבנק, לבוש בחליפתי הטובה ביותר ועם ורד ביד, כדי להתחיל באווירה
טובה. 

כשהוא ראה אותי, בנימין ניסה להתחבא. כזה הוא,
ביישן בהתחלות. הבנקאית הכירה בינינו והוא הבהב לעברי בביישנות, שואל באיזו שפה
אני רוצה לקבל ממנו שירות. הקשתי "עברית" ופרצוף מחייך עלה והציף את
המסך. בנימין אוהב אותי, ואנחנו נהיה לנצח. לנצח, ואפילו אם הוא בנקט. החברים שלי
צוחקים עליי שעכשיו אני לא צריך יותר להוציא כסף כי יש לי בנקט בבית, הבנקאית
מתקשרת כל ערב ואנחנו מרכלים, ובנימין, בנימין זורח. עומד במרפסת והאור שזורח
ממנו מאיר את כל השכונה. כשאני מחמיא לו הוא פולט מהפתח סתם ככה 100 שקל אבל מבקש
נשיקה בתמורה, ומקבל איפה שהוא רק רוצה.

החורף עבר, האביב הוא מחר, ואצלי בנימין נשאר.
בבוקר אנחנו יוצאים לקניות, ובערב יוצאים אל הים, כי שנינו אוהבים את השגרה הנחמדה
הזו. בעיתון יש כתבה על זה שראש העיר מציב בנקט ברחוב שלנו, כי הוא קצת מבודד משאר
העיר וכל הפנסיונרים שגרים בו צריכים ללכת הרבה ברגל עד הבנקט הכי קרוב, ואני
מקריא את זה לבנימין שמשתתק לפתע, אבל חוזר לעצמו והודעה שאומרת "יפה
שמשקיעים גם בפרברים" מופיעה על המסך. "כן, באמת יפה," אני אומר,
"באמת יפה."

בערב למחרת אני מוצא את עצמי מוציא כסף מהבנקט
החדש, כי הייתי בסופרמרקט ונתקעתי בלי מזומנים. כשאני מסיים אני חוזר עם קניות
הביתה. את בנימין אני לא מוצא ופתק הוא לא השאיר לי, אז אין לי מושג איפה הוא,
וממתי לבנקטים יש פלאפון, אז אני מחכה. ב2:50 לפנות בוקר בנימין מגיע שיכור וזועם.
הוא טוען שאני בוגד ושאעוף מהבית עכשיו ומיד. אני מנסה להזכיר לו שזה בית שקנינו
ביחד ושמה ששלי שלו אבל הוא מפציץ אותי בכרטיסי בנק שנאגרו בתוכו עם השנים. זה
כואב בכל נקודה שהם פוגעים בי, גם כי הם נורים לעברי נורא מהר וגם כי בחיים לא
חשבתי שזה יגיע למצב כזה, כי הוא מעולם לא קינא כשעברנו ליד בנקטים אחרים ברחוב,
כי הייתי שלו והוא היה שלי, לנצח ולתמיד, אז ההתקפה הזו הפתיעה אותי. אני נרדם
בסלון ובנימין בוכה בקולי קולות בחדר, אורז את חפציו וסמיילי עצוב על המסך. מפתח
הוצאת השטרות יוצא פתק אחד שכתוב עליו "אוהב אותך לנצח", והדמעות נקוות
בעיניי. 

(זה הולך להיגמר מאוד רע. הכל. לא הספריה, לא המערבולת של אחרי, הכל. פאקינג הכל. אין לי מושג איך אני קם בבוקר בכלל ואיך אני מתפקד, אני לא מדבר עם ההורים שלי או עם אף אחד שיחות אמיתיות, הכל ריקני ומוזר כמו בשקט של שניה שלפני הצפירה ביום הזכרון. אין לי מטרה, אין לי כיוון. אין לי כלום. אפילו האנשים לא באמת שם. כל מה שברור כרגע הוא שהכל, מהנקודה הזו, הולך ומתדרדר ליופי של בולשיט.)