ויולט אומרת לי שזה עניין של בחירות בחיים. היא מצביעה על זוג חתולים והיא אומרת שהם בוחרים לאכול מהפח הזה ולא מהזה שמעבר לכביש. אני חושב שזה מטומטם, כי מה זה משנה, פח זה פח, אבל מבין שאם הם יחצו את הכביש הם יידרסו, ובחיים זה גם קצת עניין של טריטוריה, נוחות וויתורים. בינינו מפריד כרגע קיר זכוכית של 15 טון, וכל מה שאני צריך לעשות זה להרים את הטלפון ולחייג את המספר שלה. אבל אני לא מסוגל. על כפות הידיים שלי יש כפפות עשויות בטון. אז אני יושב על הכיסא המשרדי הזה ורואה אותה מסתכלת עליי בחוסר אונים, ולאט לאט נעלמת, כאילו יש מעליה מסך של גשם שמתחזק ומתחזק ומטשטש ומשכיח את הכל.
אני מדבר יותר מדי. זה ידוע לכל מי שמדבר איתי ביומיום. מין הרגל מהתיכון לא לסתום ת'פה בשביל לקבל בטחון מהמילים שנדבק בתוכי. אבל איתה זה ידוע מראש שהיא מצפה שאני אגיד לה את המילים הכי יפות ונכונות ומושלמות שיש. המילים שמגיעות לה בשביל העתיד שמגיע לנו. אני אבקש ממנה להסתכל לי בעיניים כשאני אגיד לה את כל זה. אמנם הרבה יותר קשה לי להתמודד עם זה ככה, אבל עד שאתמודד אני באמת מעדיף ללכת על זה עד קצה גבול היכולת, כמו לוליין שמותח את החבל בקרקס עד שהוא מתוח לחלוטין, או כמוני, שרוצה להגיד הכל ופשוט לא יודע מאיפה להתחיל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
