"אוקיי, צריך לעשות משהו", האקלברי פין הלך בין המדפים, נהנה מתשומת הלב ששאר הספרים נתנו לו כמנהיג המבצע החשאי הזה.
"אבל מה?" שאל פינוקיו, ו"כן, מה בדיוק?" ו"איך בדיוק?" נשמעו מאגף המדע הבדיוני והספרים שהוצאו מהמלאי.
"אנחנו צריכים להפתיע אותו", צעד קדימה טינטין, "לתת לו משהו שהוא לא ישכח, משהו שיישאר איתו גם כשהוא יבוא כקורא."
זה היה אחרי שעת הסגירה בספריה. כל הספרים התכנסו סביב הדלפק של הקבלה ושברו את הראש איך להפתיע ולרגש את הספרן שלהם, שמחר מסיים את השירות הלאומי שלו. הם אהבו אותו, והאמינו שהוא אוהב אותם. כולם הכירו אותו ונהנו מהבריזה הקרירה כשהוא הלך במהירות להביא ספר ללקוח וגם מההליכה האיטית שלו לידם, כשהוא מדבר בפלאפון או סתם מסדר אותם לפי הסדר. בלי שהוא יידע בכלל הוא איחד בין משפחות שהתערבבו עם סיפורי מלחמה עתיקים בין המדפים והאגפים, והתחבב על כל האנשים והיצורים והעולמות. ועכשיו, כמו כל מסע בחיים, מגיע הסוף. קארוליין מ"לילות ברודנטה" לא מפסיקה לבכות וג'ק ריצ'ר מטלטל את הראש באכזבה ועצב עצור כשהם מבינים שוואלה, השעון דופק ותיכף הם יישארו עם אותם אנשים ישנים.
"אני חושב שיש לי רעיון", הגיח מהפינה עמיר מ'ארבע בתים וגעגוע' של אשכול נבו, מלווה, איך לא, בנועה. "אני חושב שנועה צריכה לצלם אותו, אבל שזה יהיה אמנותי, ומיוחד, ובינתיים נשיר שיר ראפ שלא קשור לכלום ולא הגיוני בכלל לגבי העלילה של הסיפור."
"אויש, תשתוק כבר, נבוב שכל אפוף שיכר, אין דבר", התפרצו לרעיונו טילין ובאלין, ההוביטים חסרי הסבלנות והחרזנים הכפייתיים מ'שר הטבעות', "הרי אין לזה סיכוי, כל תכנון יהיה בזוי!"
וכמו בהינתן אות, כל הספרים פרצו בויכוחים ומריבות אל תוך הלילה. הכל משורה גדולה שמסמנת לב ועד הסתדרות עצמאית על המדפים הוצע, ואף אחד מהרעיונות לא יושם או הוסכם על כל שאר הצדדים. למען האמת, הם נשאבו כל כך חזק אל תוך הויכוח הגורלי הזה שהם לא שמו לב שמתחיל להתבהר מסביבם, והתנועה בכביש הראשי שצמוד לספריה מתחילה להתגבר ולהצטופף בפקקי הבוקר הקבועים, והספרים מצאו את עצמם בלי אף רעיון טוב אחד. הם התמלאו כולם כאחד במלנכוליה של סוף ופרידה, וגם הספרן הזה, שבסך הכל מסתדר עם מה שמביאים לו, עם או בלי מחוות קיטשיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
