זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

באמצע הלילה היא אומרת שאני לא קל. זה לא כל כך הפתיע אותי. אף פעם לא ניסיתי להיות קל, כי מבחינתי להיות קל זה להיות במובן מסוים רדוד, לא מסתורי. אחד כזה שמה שרואים זה מה שמקבלים, בלי תחכום או שכבות עבותות של אישיות. זה לא שאני פאקינג ואן גוך או מישהו עמוק אחר, אבל אני רואה את עצמי כבנאדם די עמוק שמנסה לשמור על התחת של עצמו מלהיכוות מחוויות כאלו ואחרות. נורא קשה לי עם אינטימיות. פעם זה היה אחרת, פעם רצתי לתוך אינטימיות בזרועות פתוחות, עכשיו אני לא יודע איך להתמודד איתה כשהיא נשענת עליי והלשון שלה מטיילת בתוך הפה שלי. מצחיק איך השנה הזו שינתה וניתקה אותי. לכן כשהיא שולחת לי הודעה ב2 בלילה אני משתדל לא להתרגש. בנקודה זו אציין, וחבריי הטובים והקרובים יעידו, שכשאני שיכור אני נהפך לגרסה צווחנית ונרגשת של עצמי. בגלל שפידג' זה אח בדם ואין לי גבולות בכל הנוגע לכסף (מה, אני חי רק פעם אחת, ואם לחיות ברחוב זה הייעוד שלי - ככה זה יהיה) טוב, אתם יודעים את ההמשך...

זה מין קטע אצלי, ההומור, הציניות. אולי זו מין מגננה שלמדתי להשתמש בה אחרי ששנים חטפתי פצצות לפנים ולרגש מאנשים שלא אהבו אותי בלשון המעטה. להצחיק כי זה גורם לאנשים לחייך, משכנע אנשים לאהוב אותי, הופך אותי לחביב על כולם, סופסוף חלק ממשהו. אולי מדובר בגנטיקה משובחת. סבא שלי, עליו השלום, היה בנאדם ציני ואבא שלי, עוד לא שלום עליו, בנאדם מצחיק ופופולרי, כזה שמסתדרים איתו על ההתחלה. אני לא רוצה להרגיז אנשים. אני לא בעולם הזה כדי להכעיס אנשים ולאמלל אותם ולהפוך את הקשר איתי לבלתי נסבל. אחת המטרות שלי היא לשמח אנשים, לשנות להם את היום. To turn that frown upside down, כמו שאומרים בשלל סדרות אמריקאיות קלישאתיות. וזה עם כולם, אפילו סתם אנשים ברחוב. אם יש לי הזדמנות להצחיק אני אלך עליה, אם יש לי הזדמנות לשמח אני אקפוץ עליה. עזבו אותי מתארים ותעודות, מה שחשוב זה מה שבין אנשים. להיות בנאדם, לפני הכל. אלה הערכים שעליהם גדלתי, אלו השורשים שאותם אנחיל בילדים שלי. אני חושב שבעיקר מדובר במין חסך בחיי חברה בתור ילד. שנים של משחקי לגו ו"הארי פוטר" ולשבת בצד בהפסקה בזמן שכולם עוסקים בטרנד התורן. משהו בי תמיד רוצה להיות חלק, להיות שייך, בחלק מהמקרים אפילו להיות במרכז הבמה. 

חלק מהאנשים שאני פוגש אומרים לי "וואי, אתה כל כך ציני", וזו, למען האמת, הדרך שלי להתמודד עם העולם. חלק מהאנשים בוכים את העיניים שלהם החוצה, חלק שותקים, אני בוחר להשתמש בהומור שלי להתמודד עם דברים. אני מאחר לאנשהו? מתקשר לבנאדם שקבעתי איתו, דוחף הערה מצחיקה, מרגיע אותו ונפגש. דייט משתבש לגמרי? אני מחבק אותה, מצחיק והולך לדרכי. אני לא בנאדם כל כך עצוב. יש לי חברים טובים ונדירים, משפחה אוהבת ותומכת, אני אהוב, מוקף בדברים טובים וממלאים ודי מרוצה מהחיים שלי כרגע.

באמצע הלילה היא אומרת שאני לא קל, ואני חושב לעצמי שאני כנראה יותר מדי GOOD GUY בשבילה. זה מבאס, זה מאפס, ובעיקר מכאיב קצת בלב, אבל אלה החיים.