זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

ניסים יצא מבית הקפה אחרי שהוא נרדם על אחת הספות. הלילה הזה היה קר כמו כל לילה, אבל השינה הזו הרגיעה אותו ואפשרה לו להמשיך בכלום שהוא עשה לאורך כל היום. בשעות האלה העיר ריקה, וניסים מת על זה. על השקט שמלווה את הצעדים שלו, על החופש לדבר לעצמו בלי שאף אחד שהוא אולי מכיר יעבור מולו ויתחיל להפיץ שמועות (ניסים יטען שהוא אוהב לדבר עם בנאדם חכם בתגובה לשאלות המוזרות), ובעיקר מהאוויר הנקי. העיר הזו עמוסה במכוניות ומשאיות וזיהום אוויר מכל אתרי הבנייה שצצים בה כמו פטריות אחרי הגשם, וכשהלילה עוטף אותה והמכוניות מדוממות מנוע ונהיה שקט מופתי פתאום, כאילו מדובר במגרש המשחקים של ילד גדול שגר בשמיים והתעייף מהמשחק. האמא של הילד הזה עוברת בין הרחובות של העיר ומנקה את האבק והלכלוך מבין הפינות לקראת היום הבא. ניסים הגיע לצומת לפני הבית כשהוא ראה הבזק מצד שמאל ופתאום הרחוב היה מתחתיו, עם בנאדם שתופס את הראש בין הידיים ובחורה שמתרוממת בהפתעה מבין הרגליים שלו. 

אחרי כמה שעות, או ימים, או חודשים, הוא התעורר ולא ראה כלום. הוא ניסה למשש מסביבו כדי להבין מה קורה ואיפה הוא. הוא ניסה להקשיב כדי לזהות קולות מוכרים, אבל השקט ניצח על הכל, חוץ מכמה רעשים שקטים של זחילות מסביבו ומעליו. הוא ניסה לזוז ולא הצליח, ונשאר שם, שוכב, מנסה להבין את זה. קרו לו דברים מוזרים פעם, כמו הפעם ההיא שהוא הלך לדוג וכל הדגים נדבקו אליו כמו מגנט, והפעם ההיא שהוא חיכה למונית, הרים את האגודל, והגיע אוטובוס ריק בדיוק לאן שהוא היה צריך. בחור מוזר, ניסים, אבל קשה לא לאהוב אותו. וככה, כמו מתוך קסם, לאט לאט הוא הרגיש את התחושה חוזרת לזרועות והרגליים עקבו אחריהן, מתחילות לנער שרירים שנרדמו לתקופה ארוכה מדי, ולהעיף חרקים ואדמה תוך כדי. הוא מתחיל לחפור עם הידיים בלי לדעת מה מחכה לו שם, רק לשם החפירה, רק בשם החיים. אי שם למעלה בשמיים אחיות הגורל הזקנות תופרות מחדש, לפי הוראה מלמעלה, את חוט השני של החיים של ניסים, שבינתיים בין האדמה הלחה ואטומת האוויר לאוויר הצח שמעליו המרחק מצטמצם ומצטמצם. הוא כבר רואה את אור היום כשחתול שיושב על אחת המצבות ונבהל מההתרחשות לידו מתחיל לכסות את ניסים מחדש ומתיישב על ערימת האדמה, רק ליתר ביטחון, ומרגיש מלך העולם. גשם מתחיל לרדת, ומתחזק, ומתחזק,  ורוח חזקה עד עד כדי כך שהחתול העקשן והמרושע בורח להתחבא מהטיפות, וכך ניסים, בשר, עור, דם והרבה יותר מדי בוץ, מצליח לצאת ומתיישב ליד החתול על המצבה. ניסים והחתול שותקים, כל אחד מתמודד עם המאבק הפנימי הקטן שלו בדרכו שלו. הגשם נחלש והענן עובר הלאה, והחתול מתחיל להתמרח על הירך של ניסים, שבתגובה מגרד אותו מאחורי האוזניים ומקשיב לגרגורים ולנשימות הקצרות. הוא נכנס עם החתול בין הידיים לבית הקפה ומתיישב על הבר, מתעניין בשלומן של המלצריות ואחראיות המשמרת. כשהבוקר מגיע הוא הולך הביתה, והפעם דואג להסתכל פעמיים לכל כיוון לפני שהוא חוצה את הכביש.