זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

הוא ראה אותה תמיד כשהוא חיכה לאוטובוס, וכשהאוטובוס הגיע היא לא עלתה. היו לה פנים שחומות ושיער שחור. היא תמיד עמדה באותו המקום. כשהיה מגיע לתחנה היא היתה שם. כשחיכה בתחנה היא היתה שם, כשעזב את התחנה היא היתה שם, וכשחזר לתחנה היא עדיין היתה שם. וכשעלה לאוטובוס תמיד ישב באותו המקום, מתבונן בה דרך החלון. 

מבט הקרח שלה, הקוקיות שמהן יצא השיער השחור כפחם והחלק בצורה שהוא מעולם לא ראה, בצורה מושלמת ומוזרה. השלמות בפרטים, אך חוסר היופי או הכיעור בגופה גרמו לה להיות לא אנושית. זה משך אותו. מעולם לא נוצר ביניהם קשר עין. הוא התבונן בה פעמים רבות, אך היא תמיד התבוננה לעבר הכביש. הוא מעולם לא ידע אם היא בכלל עוזבת את התחנה, הוא מעולם לא ראה אותה בבגדים שונים, בעצם מעולם לא ראה אותה עוזבת או מגיעה לתחנה, היא תמיד הייתה שם. הוא מעולם לא שמע את קולה, אך תמיד דמיין אותו. הוא רצה לפנות אליה, אפילו לשאול רק "מה השעה?", או "271 עבר כבר?", אך מעולם לא היה לו מספיק אומץ.

להתבונן בה הפך להיות לו הרגל, שגרה. ולשגרה הזו הוא התחיל להגיע גם בחופשים, רק כדי להתבונן בה. ואכן, גם בחופשים, גם בחגים, וגם בימים של שגרה היא היתה שם, עומדת זקופה, באותה נקודה עם אותה תסרוקת ועם אותו מבט. וכשהאוטובוס הגיע, הוא עלה והיא נשארה. היא כל-כך קסמה לו שהוא הרגיש צורך קיומי לראות אותה בכל יום, כמו צמא או מחנק פתאומי של דמעות בגרון, וגם כשהתחיל ללמוד באוניברסיטה בעיר מרוחקת הוא הגיע בכל יום ובאותה שעה אל התחנה הזו. 

יום אחד הוא שבר את השגרה ונשאר בתחנה. במקום לעלות לאוטובוס, הוא נשאר ובהה בה. הוא לא חשב על דבר וההתבוננות בה לא גרמה לו הנאה, ובכל זאת הוא נשאר. היא לא זזה בכלל ולא הסיטה את מבטה מהכביש. והוא המשיך להתבונן בה, לא זז אפילו לשנייה. עבר עוד אוטובוס, ועוד אוטובוס, ומונית שירות, והאוטובוס האחרון של הלילה הגיע, והם לא זזו. פתאום היא הפנתה את מבטה אליו והתבוננה בו, ישר לתוך הלבן של העין. עיניה היו גדולות וכהות, כהות כל כך שאפשר היה לטעות ולהחשיב אותן כשחורות, אך הן היו חומות. היא הסתכלה ישר בעיניו במשך דקה, והעולם עצר מסביבם. 

מונית שירות נוספת הגיעה, והיא הרימה את ידה והיא נעצרה לידה. בפעם הראשונה הוא ראה אותה עלה, וכשביקשה לשלם הוא שמע את קולה הרגיל. הוא עקב אחריה במבטו דרך החלון, והיא פתאום כבר לא היתה כל כך מושלמת. פתאום הוא ראה שהתסרוקת שלה לא מיוחדת ושבגדיה נראים נורמליים. פתאום היא נראתה אנושית. הוא עדיין לא הבין מדוע היא עומדת כל יום בתחנה, אך כבר לא היה לו עניין בזה. 

ולמחרת הוא חזר לאותה תחנה, באותה שעה, ועלה על אותו אוטובוס והמשיך להתבונן באותה בחורה - היא הייתה שם, זקופה, באותה נקודה עם אותה תסרוקת ואותו מבט. חוסר האנושיות נעלם ממנה, אך הוא בכל זאת המשיך להתבונן. לא מפני שסקרנה אותו ולא מפני שעניינה אותו, אלא בגלל ההערצה. הערצה שלא נעלמה גם כשגילה שאיננה מושלמת, בגלל שאותה הערצה הייתה נחוצה לו, כמו כוס מים לצמא, או דמעות על הלחי כשהן עומדות בגרון.