זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

"לא תמיד זה יילך לך, אתה יודע", היא אומרת לי ולוגמת מהיין. זה היה הדייט השני שלנו, אחרי השלב של המים הרדודים ולקראת השלב של המים העמוקים יותר. "לא תמיד אתה תמצא מישהי שתתאים לך-"

"או שאני אתאים לה, מצד שני."
"כן, גם נכון. למעשה, רוב הזמן זה יהיה ככה. אני מקווה שברור לך שזה משחק עם חוקים אחרים לגמרי מכל משחק ששיחקת עד עכשיו. אם אתה מפסיד אתה נשאר לבד, אם אתה מנצח, אחרי פרק זמן כזה או אחר, תישאר לבד."
"אז מה זה שווה?" אני שואל אותה והיא מגחכת. אחד מהיתרונות של הקשר שלנו זה שהיא מבוגרת ממני בהרבה. את השאלות הטיפשיות שאני שואל את עצמי עכשיו היא שאלה את עצמה לפני חמש, עשר שנים. וגם הסקס אחר לגמרי. עם כל בחורה אחרת לפניה זה היה סקס לשם הסקס, איתה זה סקס שהוא מעבר. סקס בשביל השיחה של אחרי. סקס בשביל התובנות שהחומר שאנחנו שואפים לריאות אחרי מביא איתו.  

"זה שווה כי אתה צריך לשחק. אתה לא יכול להתחמק מזה. וכמו שאני מכירה אותך אתה לא בדיוק תרצה, או תהיה יכול, להפסיק. אתה כבר מבין שמי שאתה עכשיו זה לא מי שתהיה עוד חצי שנה. חשבון?" 

"כן, בסדר. וכן, זה ברור. אבל אני לא מוצא את הקשר."

"הפעם זה עליי. זה קשור כי אם אתה תרוץ על זה במהירות רוב הסיכויים שהרמזור הירוק הזה לפנייך יהפך תוך מצמוץ אחד לקיר לבנים. ואתה תתרסק. וזה יכאב לך. אבל אתה תשתקם. אבל אסור לך להפסיק לשחק."
"נראה לך שאני לא אשלם, זה ממש מקסים. לפעמים המשחק הזה מתיש אותי, שתדעי לך. זה לא קל."

"אני צריכה אותך אנרגטי להמשך הערב הזה, לא סיימתי איתך," היא מחייכת אליי ואני מרגיש את היד שלה מגששת מתחת לשולחן. תמיד היה לה קטע כזה. פעם היד שלה החליקה למטה בגלל "באמפר" בנסיעת אוטובוס. "ומה אתה חושב?" היא מרצינה, "שאני נהנית מזה? שזה קל? פאק איט, תראה את התמונה הרחבה פעם אחת בחיים שלך. תחשוב מחוץ לקופסה האישית שלך. הנה, תראה את הזוג הזה." היא מצביעה על זוג צעיר שנראה כאילו הוא בדייט הראשון שלו. החיוכים הנבוכים, השיחות המאולצות, ה"איפה היית בצבא"והנשיקה הפוטנציאלית בסוף הערב. הפסיכולוגית שלי ואני מבינים רק מלהסתכל עליהם לחצי דקה פחות או יותר שוואלה, הם לא מתים על הקונספט בערך כמונו. ואני מבין את זה. אני מבין את זה שצריך להמשיך לשחק כי בניגוד לכל משחק אחר אתה לא יכול לקחת את עצמך לספסל ולנשום אוויר. אתה צריך להמשיך להניע מהלכים על המגרש ואתה צריך להמשיך לתפקד גם אם כואב לך בצד של הגוף ובבפנוכו של הלב. אז אני נועל את נעלי הספורט שלי, לוקח את הפסיכולוגית שלי אליי לדירה ומשלים את מהלך הנצחון שבניתי עליו עוד מתחילת הדייט שלנו כמה פעמים לאורך הלילה וקצת בבוקר. כשהיא מתלבשת ואני מעשן את הסיגריה של אחרי היא מניחה יד כמעט-אמהית על הראש המגולח שלי ושואלת "אז ביום שלישי ב12:00?" ואני עונה לה שנראה ומחייך,  ומשלים לעצמי בלב כי יכול להיות שהקלפים שניתנו לי בבוקר לא יהיו אותם קלפים שאיתם אני אשחק בלילה. אבל זה לא אומר שאני מפסיק.