זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

מתחת לספסל שלנו תמיד היו קליפות של בננה, כמין תזכורת לנוכחות שלנו בקרבתו. אני תמיד ישבתי והיא תמיד חצי עמדה, מריחה את הבננה מתחילתה ועד קצה. היה לה קטע עם בננות והריח שלהן. היא סיפרה לי פעם שכשהיא הייתה קטנה אבא שלה עבד בעיריה והריח הראשון שתקף אותה כשנכנסו לבית של ראש העיר היה ריח של בננות, אז הריח הזה תמיד קישר לה לעושר ולכוח, ובעיקר ליציבות. אחרי שאבא שלה פוטר מהעבודה בעיריה התחילו הצעקות והמריבות בבית היא מצאה את עצמה משוטטת ברחובות מחפשת את היציבות שנעלמה לה עם המזוודה האדומה שאבא שלה לקח איתו כשעזב את הבית לטובת ילדה בת 19. הכסף לא היה אז היא מצאה את עצמה עובדת במכולת השכונתית, ואחרי שעת הסגירה היא הייתה נשארת עוד רבע שעה אחרי כולם ופשוט מריחה-סופגת לתוכה את כל הבננות שהיו שם. גם אם היו רקובות, גם אם היו יותר ירוקות מהדשא בפארק שמול המכולת, היא אהבה אותן. היא הייתה צריכה אותן. אני זוכר שהיא סיפרה לי את הסיפור הזה וראיתי את הרעידות של הידיים והדמעות בעיניים ואמרתי לעצמי שבמקום מסוים כולנו צריכים את הבננות שלנו, גם אם זה לא באמת בננות. זה יכול להיות מוזיקה, בירה קרה בסוף של יום, ריצות ארוכות - זה לא משנה; לכולנו יש את הבננות האלו שעוזרות לנו להימלט מהמציאות ומאפשרות לנו להריח אותן בלי הגבלת זמן ובלי לדפוק חשבון לאף אחד. 

כשהקשר בינינו נהיה רציני ועברנו לגור ביחד לקחתי בחשבון שהרגלי הצריכה שלי ישתנו. התאמתי את עצמי לקטע שלה. קניתי יותר בננות מלחם וחלב. גם אם אף אחד לא באמת אכל אותן המחיר היה שווה את זה רק בשביל הרגע הזה שהיא מגיעה הביתה וסופגת לתוך הנשמה את הריח הזה של היציבות והעושר. רציתי שהיא תרגיש בבית ורציתי שהיא תבין שהיא יכולה להיות יציבה איתי עם ובלי בננות. אז ניסיתי לאט לאט לצמצם את הנוכחות שלהן בחיים שלנו. מקנייה של שני אשכולות ביום ירדתי לאשכול וחצי ואז לאשכול, ותירצתי את ההיעלמות של הפוסטר של "בננות בפיג'מות" במנקה שלנו, שפוטרה אחרי זה. היה לי חשוב להראות לה שאפשר להסתדר גם בלי זה. אפשר לנהל חיים יציבים ומאושרים גם בלי הבננות. כשהיא הבינה את המהלכים שלי היא ארזה במזוודה השחורה-צהובה שלה את הבגדים, קראה לי בן זונה ושרפה לי את הלב. 

שבוע אחרי הפרידה שלנו נכנסתי לכלא לשנה וחצי. שוטר סיור תפס אותי באמצע ההצתה של מטע בננות בשדות של לימן, ניסיתי לברוח אבל החלקתי על קליפה של בננה, כמיטב הקלישאות. מה שאמרתי לחוקר בחקירה הראשונית ובהמשך לשופט בבית המשפט היה האמת - היא שרפה לי את הלב, אז רציתי להכאיב לה באותה מידה בדבר שהיא הכי אוהבת. לא היה לי אכפת ששרפתי יבול של כמה מאות אלפי שקלים לחקלאי הזה, שנראה בערך בגיל של אבא שלי. כדי להעביר את הזמן עד השחרור אכלתי בננות וחשבתי עליה ועל הצורך בנחמה הזו בסוף של יום, גם אם היום היה טוב ובעיקר אם הוא היה רע. כשיצאתי הלכתי כמעט כל יום לספסל שלנו. כבר לא היו סביבו קליפות של בננה. לא היה סביבו כלום, הוא היה בתכל'ס סתם ספסל, עם קצת חלודה בצדדים ונוף סתמי לעץ ברוש. 

אחרי כמה שנים נתקלתי בה בסופר. כמעט התחבאתי מאחורי אחד המדפים אבל היא קלטה אותי וקראה בשמי. היא התנצלה על מה שהיה ואמרה שעכשיו היא יותר בקטע של תותים. לא שיקרה. העגלה שלה הייתה עמוסה בתותים מכל הסוגים - יוגורט בטעם תות, מיץ, תותים. אפילו בובה של תות הייתה שם. היא הציעה לי להיפגש איזה ערב ושנשמע מה חדש וכאלה, ובאמת שהייתי שמח לחזור אליה אבל אני לא יכול להיות עם מישהי שאוהבת כל כך את הפרי היחיד שאני אלרגי אליו.