היא מצטרפת אליי בחלומות שלי. ככה היא, כשאני ער אני רוצה אותה וכשאני ישן אני איתה. ובחלומות שלי היא מאושרת איתי וצוחקת מהבדיחות שלי ומתרשמת מהעומק שלי וגונחת מהחדירות שלי. בחלומות היא שלי. בחלומות היא שלי זכה, טהורה ומהפנטת כמעט כמו שהיא במציאות, אם לא יותר, שהרי בחלומות הכל מועצם. ההלם יותר גדול, האורגזמות יותר חזקות, הרגש כולו כקונספט נהפך לחגיגה גדולה של פול ווליום. כשאתה כועס אתה מתעורר שטוף זיעה, כשאתה מתרגש אתה מזדקף במיטה רועד מכף רגל עד ראש, וכשאתה אוהב אתה מתעורר עם צורך קיומי לפתוח את הוילון מעל המיטה ולספוג את העולם במלוא הדרו. ביוםיום אני לא נותן לעצמי להיפתח ככה, כמו שאני נפתח בפניה בחלומות שלי. זה לא בא לי בקלות, ובכל זאת אני מוצא את עצמי מספר לה על כל הרגעים הקודרים שלי כשהייתי רועד על המיטה בחדר ונותן למוזיקה למלא את החללים הריקים בתוכי. על כל הרגעים שהגיטרות והתופים שהתנגנו לי באוזניים ועמוק אל תוך הנפש ענו בשבילי על שאלות שאפילו לא ידעתי שאני צריך לשאול.
בחלומות שלי היא שם, כאילו יודעת שאני מחכה לה. אני אפילו לא צריך להסביר את עצמי, לגמגם לה את הנסתר, לנסות להחביא בגמלוניות את הגלוי. אני מצליח להיות שם נסתר, מין טיפוס בלתי-נתפס כזה. וכל לילה כשאני רואה אותה אנימרגיששהלבשליעומדלהתפקע, ככה בנשימה אחת, כמו שקית שאתה מפוצץ במצרכים בסופר שבתנועה אחת לא נכונה תיקרע ותתפזר יחד איתך לכל אורך המדרכה והיקום. אני מחכה כל לילה ואפילו כל צהריים לרגע שבו אני ארדם, כי כמו רוח סערה היא תשאב אותי שוב לעולם שכולו שלנו, עם חוקים שהם רק לנו והרגלים שרק בינינו. וכשבוקר יגיע וגופי ייאלץ אותי להתעורר אני אדע, גם בלי לשאול, שהיא תהיה שם גם כשאחזור אל מתחת לשמיכה הלבנה. ואני לא מפסיק לחלום עליה ואני לא מפסיק לחלום אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
