זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

נועה מבקשת ממני להיות כנה איתה. 

מסביבי מה שנדמה כקרון הכי טרגי שאי פעם היה על מסילת רכבת, עמוס אמהות מתוסכלות וחיילות קורסיסטיות בדרך לצריפין, ונועה מבקשת ממני בתוך כל הטירוף הזה להיות כנה איתה. קשה לי לא לעשות את מה שהיא מבקשת. מעבר לזה שאני מת עליה אני גם מכבד אותה ומעריך את זה שאחרי שנים של נתק הקשר בינינו חודש, ואני ממש אכעס על עצמי אם הוא יתפקשש שוב. נועה היא מסוג הבחורות האלה, הבודדות בחיי, שרציתי להשאיר לידי להרבה זמן. מטר וכלום עם עיניים שמטשטשות את כל ההגנות שלי וחיוך שמאיר את הפינות החשוכות בנפשי המשוגעת וראיית עולם רגישה ומרתקת גם בשיחה המיליון ואחת. אני יכול להבין לגמרי את כל מי שהיה בן זוג שלה לפניי, מעבר לכך שאני מכיר את רוב האקסים שלה, כי היא בנאדם כזה שאתה חושב שהכרת ופתאום היא באה לך בהפוכה, חושפת עוד חלק ועוד זווית התבוננות מסוימת. ואני מטורף על הסוג הזה. אם היה מסדר והייתי יכול לבחור סוג שהוא הסוג *שאני* אוהב, אז היא הייתה עומדת שם. בקיצור, היא מבקשת ממני להיות כנה איתה, 

ורבאק, 

היא לא מבינה. היא לא מבינה שכל בחורה, ואני מתכוון, כ-ל בחורה שהייתי איתה בחודשים האחרונים יצאה מהחיים שלי בקטע מכוער. ואני לא יכול להגיד לה את זה! אני לא יכול להגיד לה "שמעי, צ'כיה, אני מת שלא תלכי לי, אני חולה עלייך ומת שתישארי ליותר מלילה", אני לא יכול לרדת על הברכיים ולבקש שהיא תהיה אחרת. שהיא זו שתראה לי שאפשר אחרת. שהיא לא תהיה זונה בת אלף זונות ותטוס למלטה משום פאקינג מקום ותשאיר אותי המום ומשותק. שהיא לא תצא איתי לדייט ואז תתחיל קשר רציני עם קצין מודיעין ותגור איתו בגבעתיים. אני מאוד רוצה, שלא להגיד, שואף, לקשר נורמלי. בלי מצגות, בלי הסחות, בלי מסכות מיותרות. נחנקתי כבר מפוזות ומשחקי אגו, מ"אולי", "נראה", "בהזדמנות". זה שובר אותי ותוקע אותי ובאופן כללי מבאס אותי. הלוואי שיכלתי לתפוס אותה, לדפוק לה את הנשיקה שתחליף את כל המילים המטומטמות שאני כנראה אגיד בדרך אליה. נועה מבקשת ממני להיות כנה איתה עד הסוף וכמו שהתחלתי איתה כשהייתי בן 17, אני רץ לבלוג שלי בישראבלוג ומקלידמקיא לתוכו את כל מה שאין לי אומץ להגיד לה. מפחיד אותי להיות כנה איתה כי זה ישר נותן לה את האופציה לברוח, להתחמק, להתעלם. נותן לה את התירוץ הזה של מאיץ הקשר, של ה"אני לא מחפשת". גם אם זה לא נכון, וגם אם במכוון אני מעדיף לקחת את זה לאט. רק לא להרוס את זה, רק לא לסגור חצי שנה זוועתית לבד, רק לא לאבד אותה.