הייתי שובר כל עצם בגוף כדי לקבל יותר מהשתי דקות שהיו לנו אתמול בלב מה שכנראה הייתה סערת המאה. אני יודע שזה לא הגיוני אבל אני לא רוצה הגיוני. אני רוצה לחשוב לחשוב לחשוב. לבוא מגובש, לבוא נהדר, לבוא רענן עם אנרגיות חדשות. השבוע האחרון איים לסחוט ממני כל טיפת אנרגיה וחיוניות שהייתה לי, אז פשוט כתבתי וכתבתי במחברת וכאבה לי היד אבל התנקה לי הלב, והנה מצאתי את עצמי מוציא את המילים "אז מה את אומרת על שישי בערב" ושומע את ה"אני אשמח" המיוחל.
אני מפחד שפתאום היא תגלה עם כמה הגנות וחומות אני מגיע לדבר הזה. אני מגיע חמוש בציניות ובאופציה שאני אלך, באופציה של התעלמות מקיומה כדי שאוכל להתאפס על עצמי, באופציה של לחתוך. זה לא אישי נגדה, באמת שלא. התקופה האחרונה לימדה אותי כמה זהיר אני צריך להיות בכל הקשור לזה. אבל יש בה משהו שונה ומשהו שגורם לי קצת לרצות שהיא תכיר אותי בקצב שלי ולפי התנאים שלי. מעבר לזה הכל טוב. אני מצליח להיות טוב כלפי עצמי וכלפי הסובבים אותי ואני בוחר טוב ואני מרגיש טוב. כשאני כועס זה טוב, כשאני עצוב זה טוב, כשאני שמח זה מאוד טוב וכשאני מאושר זה הכי טוב. נדמה לי שאני יכולהגיד בזהירות רבה שהתקופה הזו טובה מאוד. יכולהיות שזה המעבר, יכולהיות שזה האנשים שאני מקיף את עצמי בהם והאנשים שאני מנתק איתם קשר, אבל אני אהוב, רצוי וטוב יותר מאי פעם. ואני מאוד לא רוצה שזה ישתנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
