הייתי בהפסקה בעבודה. הכינו לי את הסנדוויץ' חביתה הנהדר של המקום ופתאום קיבלתי ממנה הודעה.
רדפתי אחריה כמה חודשים והשליתי את עצמי שזה הדדי. בחרתי להאמין שעכשיו כשאני רווק והלב שלי, אחרי כל מה שהוא עבר בשנה האחרונה, נקי - אוכל להיכבש על ידי מישהי בלי להיפגע מזה. אז עצמתי עיניים וקפצתי עמוק לתוך עולם של אשליות. אשליה שהיא תהיה שלי, אשליה שהיא תישאר לבוקר של אחרי. נכנסתי חזק לתוך זה בלי להסתכל מולי ולהבין שמה שהיא מחפשת זה משהו אחר ממה שאני רוצה להציע. חשוב להבין, התחלתי לדבר איתה ארבעה ימים אחרי הפרידה. אפילו לא היה לי קעקוע אז. רק פחדים וחששות והתקפי חרדה שהשאירו אותי ער בלילה. פחדתי שכולם ימותו לי בעזה, פחדתי להישאר לבד. פחדתי לא להיות בקשר עם שרון יותר מהכל. אהבתי אותה כמו שלא אהבתי אף בנאדם בחיים, והיא אהבה אותי הרבה יותר ממה שיכולתי לתת לה. זו הסיבה שעכשיו היא כנראה עם מישהו שמבין איזה מזל יש לו ואני לבד על המזרון בדירה במרכז ואוסף קונדומים משומשים ולבבות שבורים מהרצפה לפני שאני עובר עליה עם שואב אבק. ואל תוך הבור הזה בלב שלי, אל תוך הריק הגדול של השבר, הצליחה מעל כולן להיכנס שיר. אני לא יודע איך היא עשתה את זה. לא באמת היו לי חומות כי בעיקר התלהבתי מעצם הקשר המחודש שלנו והסתקרנתי ממנה, הסתקרנות שהפכה להידלקות ואחרי ששכבנו להתאהבות. כזה אני, הולך עד הסוף בכל דבר. לעשות או למות, להתאהב או להתנתק. ועד עכשיו, חודשים אחרי שזה קרה, הגניחות שלה עדיין רודפות אותי והמבט המהופנט שלה ממוקם עם דבק מגע באחורי המוח שלי.
אז עניתי לה והתכתבנו קצת ושאלתי מתי היא בתל אביב. ענתה שבקרוב. לא יכלתי להתעלם ממנה למרות שפתאום, ביום שעברתי למרכז היא הודיעה לי כבדרך אגב שהיא טסה למלטה לתקופה לא מוגבלת. בזמן שלפני ניסיתי להיפגש איתה בכל דרך אפשרית. פיתוי, הזמנה, סמים, סקס, סתם כנות - זה לא עבד. היא לא הגיעה אליי במובן הגשמי אבל היא הייתה אצלי כל הזמן במובן הרגשי. עברתי למרכז והיא טסה למלטה אבל המשכנו לדבר. הייתי כנה איתה ואמרתי לה שהיא לא יצאה לי מהראש, גם אם היא הייתה במלטה, אלסקה או טיזנאמו, והיא מצדה הוקסמה ואמרה "כן, ניפגש בכיף", והלב שלי זינק בשתי סלטות באוויר, ואני בכלל לא יודע קפוארה.
ואז אני רואה בבוקר למחרת שהיא הייתה בתל אביב בערב הזה. עם מישהו אחר. והיא שכבה איתו. איך אני יודע את ה"שכבה איתו"? היא סיפרה לי. לא ידעתי מה לענות אז עניתי ב"סבבה" ומאז לא דיברנו. ומאז אני משוטט בעיר הזו ומחפש מישהי שתמלא את החלל הזה, למרות שהתרגלתי אליו. אני חי איתו בשלום, ואני חי עם עצמי בשלום למרות שכואב לי להודות בזה שהיא הכאיבה לי ופגעה בי. עניין של אגו, הגנות, לב שעבר יותר מדי ועכשיו הוא חופשי ומחכה ליום שיהיה קשור שוב. עכשיו, בימים האחרונים, אני עצוב ובודד כמו שבחיים שלי לא הייתי וזה קצת מפחיד אותי להרגיש ככה. אני יודע שאני אצמח מזה אבל כרגע אני די מרגיש שאני נובל וקומל לתוך מין מצברוח דכאוני ומאמלל, ואני לא אוהב את זה. יכולהיות שזו ההתמודדות עם הרגשות שהדחקתי בשבועות האחרונים, יכולהיות שזה החורף הפתאומי שהגיע כך פתאום, אבל התמלאתי במין עצבות קיומית. ועכשיו אני מחכה שהשמיים יתבהרו ושהשמש תחזור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
