זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

כשהאאורטה הבטנית שלך מתפקעת זה לא בדיוק מעליצות ושמחה. וזה גם לא מעורר בך את התחושות האלה. אפשר לתאר את זה כהשטן בכבודו ובעצמו מגיע ממעמקי השאול ונועץ את קלשונו הבוער עמוק ולאורך הבטן שלך, מבית החזה ועד אזור המפשעה ומצלע לצלע. כשזה קורה לך אין לך הרבה ברירה אלא מלקרוס לתוך עצמך ולחכות שזה יעבור. בינתיים, אם אתה בר מזל, אנשים מסביבך יתקשרו לאמבולנס והוא יגיע אתה תאושפז ובסופו של דבר תצא מזה. אפשר לתאר את זה כפאק הכי גדול במכונה הזו שנקראת גוף האדם. כי בתכל'ס, כולנו מכונות. כולנו צריכים חיזוקים ושיפוצים, הבנה כללית של מומחים גדולים מאיתנו על מה שקורה לנו אם וכשקורה, והערכה כללית שנתית. לפעמים אנחנו צריכים לחדש את עצמנו. להפעיל מין ריסטארט עצמי כזה ולקחת את עצמנו בידיים ולשנות כיוון בלוח המכוונים הפנימי. אבל ההבדל בינינו לבין המכונות המתכתיות והמצפצפות הוא שיש לנו פאק אחד גדול יותר מכל קריסת מערכות. אנחנו מרגישים, והאאורטה הפנימית של הרגש לפעמים מאיימת להתפקע עד כדי כך שאתה לקח מכונה רוטטת ומצפצפת ומתקשר למכונה רגשית אחרת. אנחנו מחווטים לאהוב ואנחנו מחווטים לשנוא ואנחנו מחווטים להרגיש מנעד רגשי כל כך רחב וכל כך גדול שלפעמים אני לא מבין איך אנחנו לא קורסים לתוך עצמנו ואיך האאורטה הרגשית שלנו לא מציפה את שאר המערכות עד עיוורון, ואיך אנחנו לא מוכלים לגמרי על ידי הרצון של אותה אאורטה להרגיש אהובים ורצויים, גם אם זה רק לכמה דקות. כשהאאורטה הבטנית שלי התפקעה מעצמה הייתי בן 6 וזה קרה באמצע יום בגן מירון. ראיתי את השטן עולה מתוך ארגז החול ומתחיל להצמיד את הקלשון הבוער הזה לבטן שלי כשכל הילדים והגננות הסתכלו מסביב. זה היה כאב שהדחקתי עד עכשיו, אבל לא כואב כמו שהאאורטה הרגשית שלי מתגעגעת אליה כמו חולת נפש מוכת רצון מבעית בעוצמתו ובחדותו עכשיו. ואין רופא שיכול לעזור לי עם זה חוץ מהמוזיקה והידיעה הברורה שלי שלשם שינוי, גם אם אני האדם הכי בודד בתוך העיר הגדולה הזו, אני לא לבד. שהיומיים האלה יעברו כבר. אני עוד שנייה מתחרפן פה.