כמה, כמה שחיכיתי
למרק עוף של אמא.
שבועיים, שבועיים
קרעתי את התחת בעזה ובלבנון, סגרתי שמירות לפנות בוקר בזמן שכולם חרפו
בשק"שים, רק המרק הזה מרחף לי מול הפנים. טיל של החמאס, צלף של החיזבאללה,
שום דבר לא מזיז אותי מזה, מהמרק של אמא.
המרק הזה, משהו מיוחד זה. קצת אבקת מרק עוף, תפוחי אדמה ופולקע ועם שקדי מרק
מלמעלה זה גן עדן, אני אומר לכם, גן עדן. הוא מזכיר לי את הבית יותר מהכל. מזכיר
לי את הישראליות, ונהייתי קצת יאיר לפיד עכשיו אבל מה אני שם זין? זהו, נגמרו
השמירות, נגמרה התקופה הזו של הגעגועים למרק ולאהבה שרק אמא יכולה לתת, הגעתי
הביתה.
פותח את הדלת, הריח
כבר מדגדג לי את האף מהיציאה מהבסיס, הציפייה ענקית, הריר מציף את הפה. אני נכנס
הביתה ואמא אומרת לי להתקלח ולהתארגן כי "אני רוצה להגיש לך את המרק שאתה
אוהב.", ויא אלוהים, איזו מקלחת מהירה. חמש דקות סיימתי אותה וישבתי על הכיסא
ליד השולחן, כולי על קוצים ובהתרגשויות, ואז, זה קורה. אמא צועדת לכיווני עם קערית
מרק עם אדים מרחפים מעליה, מניחה אותה מולי.
"הנה חמוד
שלי, המרק שאתה הכי אוהב, מרק פטריות."
ואני בכלל אלרגי לפטריות. איזה באסה, אינעל העולם.