זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

בובות ראווה בכל מקום, זה הדבר הראשון שהבחור עם כובע הגרב רואה כשהוא נכנס לדירה של גבי. "איזה בובה, אה?" גבי אומר לו בהתלהבות, מלטף את מותנה המאובנת של אחת מהבובות. מבטה הקפוא בוהה בקיר, שפתיה האדומות המלאכותיות מנצנצות באור השמש שחודר לדירה בשעות האלה של היום. גבי מסתכל עליה במבט מעריץ, ואומר שהוא סחב אותה מתצוגת אופנה שהייתה בקניון. זה התחביב שלו בחיים, הבובות האלה. הבחור עם כובע הגרב לא ממש מבין למה אבל הוא שותק, כי לא נעים לקרוא למארח שלך חולה מין. ככה זה בחיים, לכולם יש תחביבים מוזרים. לא כולם מוציאים את זה החוצה כמו גבי אבל לכולנו יש, אל תכחישו. 

גבי חושב שבובות ראווה זה שיא היופי ופסגת הנשיות. משהו ביופי המאובן שלהן כבש אותו עוד מהרגע שנתקל באחת מהן כשהיה ילד קטן בקניון. הוא מפנטז על בובות ראווה, נושם בשביל בובות ראווה, וחייו לא חיים בלי בובות הראווה. הן מרגיעות אותו, מקשיבות לו, ישנות איתו במיטה והן החברות היחידות שלו. מהבית הוא לא יוצא. טוען שהחברה לא תקבל אותו ואותן, טוען שהעניין במסתוריות יותר כיפי מהחשיפה, ומסתגר בביתו.

היה לו משהו מוזר עם נשים. 

זה מתחיל, איך לא, בהתאהבות הראשונה של גבי, בין סוף חטיבת הביניים לתחילת הצבא. אהב אותה כל כך שלא אמר מילה. פחד שזה יבהיל אותה, שהיא תברח כמו כל השאר. הוא גם לא מתנסח מי יודע מה, אז עדיף לשתוק. מוציא אותך חכם ומסתורי, חוסך פאדיחות, העסקה הזו אידיאלית. היא יושבת בשולחן הקדמי של הכיתה והוא בשולחן הפינתי משמאל, צמוד לחלון. בוהה בצרעות שמנסות להיכנס לכיתה ומצייר לעצמו ציורים שרק הוא מבין. בכל הפסקה יש מסביבה בחורים אחרים וגבי מתחרפן אבל שותק, כי הכי נכון לשתוק ולבהות מהצד. להרגיש את הלב נאכל, נגיסה אחרי נגיסה, ולבלוע את הקנאה עמוק עמוק בפנים. ביום האחרון של התיכון היא פונה אליו ושואלת אותו למה הוא שתק כל השנים האלה. הוא כמעט ואומר לה את האמת. שהוא מאוהב בה כבר הרבה יותר מדי זמן בלי לעשות לגבי זה כלום ואם לא הייתה פה את החננה הכיתתית הוא היה זורק אותה על השולחן עכשיו ועושה לגבי זה הכל, אבל כשהוא פותח את הפה כדי לענות הפלאפון שלה מצלצל, היא עונה, מפריחה לגבי נשיקה ומסמנת בשפתותיה האדומות "בהצלחה" ויוצאת, משאירה אותו מתבוסס בכשלונו. 

דרושה לא יותר ממטפחת טישו אחת ספוגה בכוהל כדי לנטרל בנאדם ולעלף אותו. גבי לומד את זה בגוגל ורושם לו את זה במחברת הקטנה שהוא קנה לעצמו, לרשימותיו ולציוריו. במידע הזה הוא משתמש ביום שבת בערב, כשההתאהבות הראשונה שלו מתעוררת בתוך קוביית קרח גדולה אחרי שהכל נהפך לחשוך לכמה רגעים, והיא נעלמת בתוך החושך ומתעוררת לתוך כאב וקור. ככה זה כשגבי מנסה להשתיק את הצרחות שלך ובו זמנית מנסה למרוח אותך בלקה שבוערת לך על העור, הצרחות מגיעות. מקפיאה אותך חלקים חלקים, מבטלת כל סימן של אנושיות והופכת אותך למאובנת, הלקה הזו אכזרית יותר מהבדידות שתתקוף אותה בתא הקר הזה.

מינוס חמש עשרה מעלות, אי אפשר למצמץ ואי אפשר לנשום. החיים נגמרים משנייה לשנייה, והזמן מתבטל. לאט לאט האנושיות נעלמת והיא נהפכת לאט לאט לבובת ראווה. בכל ערב גבי מגיע, מתנשף ומזיע מהתרגשות, מלטף באצבעות רועדות את גופה המתאבן לאיטו בידיו המזיעות, מקדיש לכל חלק וחלק את תשומת הלב הראוייה. הימים הופכים ללילות והזמן מתחמק מתחת לרגליה, ובאור ראשון של חודש נובמבר היא נהפכת לבובת ראווה. את שאגות החדווה והאושר של גבי שומעים בכל הבניין. זה ניצחון, הוא מתקשר לאמא שלו וצורח לה בהתרגשות אל תוך שפופרת הטלפון, יורק ושוצף באקסטזה, זה פשוט ניצחון.

לאט לאט נוספות עוד בובות ראווה אל האוסף ההולך ומתהווה של גבי. חלקן צעירות, חלקן חכמות, כולן בהלם. אין הלם גדול יותר מלקיחת חייך על ידי אדם אחר בזמן שאתה מודע לכך. מרגישה את הזרועות מתאבנות ואת הרגליים מאבדות תחושה, בוהה באצבעות הידיים צוברות שכבת קרח ראשונית ואז נהפכות לקרחונים קטנים של ממש. 

סופו של תהליך מגיע כשגבי פותח בפני הבחור עם כובע הגרב את דלתו, לראשונה זה היכרותם הארוכה. בובות הראווה בוהות בו במבט אילם, זועקות בשתיקה את שאגתן לחופש, אבל אף אחד לא שומע.