זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אני ושאול הולכים בשדה מול השכונה, והוא קופץ במקום וצועק לי, "תראה, הנה חובזה!" ורץ לכיוון שיח עטור פרחים ירוקים, שהטעם שלהם מזכיר קצת אגוזים. אני הולך אחריו ורואה איך הוא פותח את השקית שהוא הביא מהבית ומתחיל להעמיס אותה בחובזה, וחושב אם כשגם אני אהיה פנסיונר, גם אני אלמד לשמוח כל כך מדברים קטנים, כמו שיח של חובזה. אפילו השם הזה אידיוטי, "חובזה". זה כאילו אלוהים עמד מול כיתת הצמחים, ואמר לצמח הנמוך וחסר הבטחון מאחורה, "לך יקראו חובזה", וכל הצמחים האחרים היו צועקים "חובזה חובזה" בזמן שחובזה הקטן מתחבא בתוך עצמו. אבל שאול שמח מזה, ומציע לי קצת מהשקית שהתמלאה בינתיים בחובזות, ואני טועם. באמת כמו אגוזים, אפילו קצת כמו חלב. זה מגעיל אבל שאול שמח כל כך שחבל להרוס לו, אז אני מתיישב לידו על החומה בקצה השדה, מעל החורשה שמפרידה בין החלקים של העיר. מסוק של הצבא טס מעל השכונה, אבל מה אכפת לי, אני יושב עם שאול על החומה וטוחן חובזות, ומבחינתי שיישרף העולם והקצב המהיר שלו.  

את המלאכית שלי פגשתי בנקודה לא טובה בחיים שלי. פיטרו אותי מהעבודה אחרי תשע שנים, משהו עם מיזוג ותכנון רחוק, לא בדיוק הקשבתי לבוס בגלל שקעתי במחשבות של "מה יהיה ואיך נממן את הלימודים",מחשבות של מפוטרים. הלכתי למכולת באיזה בוקר כי בדיוק נגמר החלב, ומי שותה קפה בלי חלב, וראיתי את המלאכית שלי עומדת ברמזור, לפני שבכלל ידעתי שהיא המלאכית שלי. נעמדתי לידה ברמזור וחיכינו שיהיה אור ירוק, והגנבתי מבט הצידה, לעברה. היה לה חיוך כזה, שליו ורגוע, ומבט רגוע וקצת מלחיץ, אבל מה אכפת לי, הקשר בינינו ייגמר ברגע שהאור יתחלף ברמזור. ואז, המלאכית שלי דיברה; "אז אתה לא מתכוון להזמין אותי לכוס קפה?", שאלה בטון מופתע. כל מישהי אחרת שהייתה אומרת לי דבר כזה בזמן שאנחנו מחכים לאור הירוק, הייתה חוטפת התעלמות ומבט מוטרד, אבל אמרתי לה שלמה לא, בדיוק קניתי חלב ושנינו צעירים. כשהיא אמרה לי שהיא בת 6,584 אמרתי לה "כן, בטח" וחציתי את הכביש. כשפתחתי את הדלת לדירה שלי, הכלב הפסיכי שלי שגר איתי מאז גיל 19 התחרפן כרגיל, תמיד הוא עושה את זה כשאני פותח את הדלת, כאילו להגיד "זו הטריטוריה שלי ואל תעז להתקרב אליי", אבל המלאכית שלי ליטפה אותו והוא נרגע מיד. "זה אף פעם לא קרה, את יודעת", אמרתי לה בחיוך קטן, והיא שאלה אותי מתי בפעם האחרונה פגשתי מלאך. 

המלאך שלי לא נראתה כמו מלאך, לא באמת. אם מתעלמים מהבייגלה מעל הראש ומהבגדים הלבנים, הכוונה. היא טענה שהיא באה להציל אותי, וכשמישהו אומר לך דבר כזה אתה חוקר, אבל אני קיבלתי את זה כמו שזה; היא באה להציל אותי, אני צריך הצלה, על פניו, עסקה מושלמת. סיפרתי לה על הבחורה שהתאהבתי בה כשהייתי בן 16 והפעם ההיא שילד מהשכונה זרק לי ג'וק על החולצה והתחלתי לצרוח, והיא סיפרה לי על ההתנכלות שהיא עברה בבית הספר אי שם בעננים, ועל הזקן הערירי שליוותה לקראת מותו. 

יום אחד ראיתי אותה ברחוב. בדיוק חזרתי מראיון עבודה והיא עמדה שם, ברמזור, וריחפה עם הבייגלה מעל הראש. היא קצת בכתה, אז שאלתי אותה מה קרה והיא אמרה שהגיע הזמן להיפרד, שמצאתי עבודה ושיש לי עתיד, ואני אמרתי לה שאני מבין, ונשקתי על שפתיה, ולרגע אחד העולם קפא.

אוטובוס מלא בחיילים משוחררים נוסע את דרכו המאובקת בעלייה הגדולה מסדום. 

הרבה אנשים צעירים יש באוטובוס הזה, אנשים שמגדלים זקן כי אפשר ומחפשים אהבה כי איך אפשר לבד. ריכוז אוכלוסייה קטן שבעיקר מלא בחלומות ובתכנונים לעתיד הקרוב והרחוק. אחד טס עוד חודשיים לתאילנד, אחר עובד במסעדה של אבא, השלישי בכלל מגלגל חשיש בדירת רווקים מסריחה ומאווררת כמו בית שחי של מתאמן בחדר כושר. האוטובוס גונח, צועק, מתחנן, אבל בסוף נכנע והמנוע נכבה חמש קילומטר לקראת הסוף. חום אימים בחוץ, חום כזה שכשאתה יוצא מבניין ממוזג ההרגשה המיידית היא כאילו נשפך עלייך מלמעלה מרק רותח ומהביל, אבל צריך לצאת מהאוטובוס, הנהג מבקש לצאת מהאוטובוס כדי שהוא יבדוק מה הבעיה, והחיילים המשוחררים יוצאים ומתפזרים לאורך הכביש הלוהט והמתפתל, שוקעים בשיחות על העתיד ועל ליברמן. 

גם תומר יוצא מהאוטובוס, ומיד שולף מהכיס סיגריה, הוא מת לסיגריה מהרגע שהוא עלה על האוטובוס, בצומת שיזפון, וכבר שעתיים נוסעים צפונה בלי עצירה, אז יאללה, לעשן. הוא מדליק את הסיגריה ושואף פנימה, עמוק לתוך הריאות, את הניקוטין. יא אללה, איזו הקלה. מעשן מגיל 17, תומר, וכמו הרבה בחורים בגיל הזה, זה בא מלחץ חברתי של החבר'ה. כמי שמאמין דגול בגישת ה"נותנים לך, תיקח" תומר לקח את הסיגריה הקטנה והעגולה והכניס לפה, ומיד התחיל להשתעל ולהשתנק. "זה עניין של התרגלות", שגיא אמר לו עם חיוך מבין תוך כדי טפיחות על הגב, "תוך חודש כבר לא תשתעל.", ותומר המשיך לעשן. עלה משלוש סיגריות ביום לחמש, ומחמש לשבע, ומשבע לחצי קופסה, והכאב בארנק, בהתאם. אבל וואלה, עושים את מה שאוהבים בחיים האלה. תומר מסתכל לכיוון הנוף המדברי שמשתרע אל מול עיניו, נוף כזה מסתורי שכולל את המדבר ואת הים, מערות ויערות שנוצרו משום מקום. הוא מעשן את הסיגריה כמעט במלואה עד שהוא שומע קול נשי מאחוריו, "אתה יודע, זה לא כזה בריא לך.", הוא אומר, ותומר מסתובב במקום ומחפש את מקור הקול, עד שהוא רואה את "הנוזפת במעשנים", בחורה צעירה שעונה לשם מעיין, עם שרוואל כזה של סטלנים מסיני וגומות חן ענקיות-ענקיות. 

אפשר להגיד שתומר התאהב בה במקום הזה, בדרך מסדום, אבל זה לא יהיה מדוייק. בסביבות הדייט השני שלהם, שתומר הזמין אותה אליו אחרי שהדייט הראשון בקולנוע המקומי היה די מוצלח והסתיים בנשיקה, כשמבול של פעם ב50 שנה התחיל לרדת ולשטוף את העיר מכל החרא שרץ בה ביום יום. תומר התקשר להזמין מונית ורץ עם העיניים בחיפוש אחריה, ומעיין רצה יחפה לתוך השלוליות והרימה את ראשה וצעקה וקפצה משלולית לשלולית ובאופן כללי נהנתה כמו שאף אחד מהעוברים ובים, שרצו מתחת למטריות הגדולות שלהם למקום מסויים. משהו בקצב האיטי והרגוע שלה היווה ת'אמאמא של ההפוכה לאופי הממהר והממוקד של תומר, שיצא מגבעתי, מה שקצת מסביר, אבל ככה, לאט לאט, הם בנו מערכת יחסים טובה כזו, שיש רק בסרטים או בסיפורים שכותבים הרומנטיקנים הגדולים.

לכבוד ציון השנה שלהם כזוג תומר עשה מעשה שלא עשה מעולם, בשביל אף אחת. ב6 בבוקר הוא העיר את מעיין בנשיקה עדינה, נתן לה להתארגן בקצב שלה, שם לה כיסוי עיניים, והכניס אותה לאוטו. אחרי שלוש שעות נסיעה מדירתם בפרבר תלאביבי זול, הם הגיעו לנקודה מיוחדת במערכת היחסים שלהם. 

רק שהפעם לאט היה שם אוטובוס ששבק חיים, ולא היו שם חיילים משוחררים עם מחשבות על העתיד. הפעם רק תומר ומעיין היו שם, יושבים עם הגיטרה של תומר ומדברים. אחרי שעה תומר הוביל אותה לנקודת תצפית, שם הוא כרע ברך והציע לה להינשא לו, והיא חייכה את החיוך הזה שלה, עם שני הגומות, והתחילה לבכות בעודה מהנהנת. 

ועכשיו הם יושבים בחוף מבודד, לאור ירח וקור של סוף ינואר שמקפיא את כל האיברים בגוף, צמודים אחד לשני בחיבוק מחמם כזה. והילדים בבייביסיטר, ילדה בת 14 שגרה ממול ורוצה כסף, אז למה לא לתת לה כסף ולהורים קצת שקט, גם להם מגיע.

את הסיפור הזה הכותב כתב אחרי שהוא שתה בירה הולנדית זולה שמזכירה שתן מוגז, והשתכר כתוצאה מזה, ולכן הוא יושב וכותב סיפורים קיטשיים בבלוג האדום שלו, שאולי יחממו קצת לבבות בלילה הקפוא הזה, ואולי ידברו קצת במקומו, כי יש לו הרבה דברים שהוא רוצה להגיד לה ולא יודע איך. 

מר בחור, שגם קצת מפנטז על סיפור אהבה ארוך שנים ודביק כזה, ומאמין שגם לו יגיע סיפור אהבה כזה, ולא מפסיק לזיין בשכל, כי הוא קצת שיכור וקצת מאושר.

לילה\בוקר טוב.

אז, אמ, כן. הבלון האדום עם החוט (יאייייייייי! בלון עם חוט!!!! ועוד אדום יווווווווו DDDDDDD: ) הגיע גם אל הבלוג הזה, מה שאומר שבעליו הגאים והממושקפים אמרו "הופ הופ טרללה", וגדלו בשנה.

תמיד שנאתי ימי הולדת. בילדות תמיד הייתי חולה מהתרגשות לקראת ימי ההולדת ועם הזמן כבר התבגרתי והבנתי שזה כולה עוד שנה שעברתי ומקרבת אותי יותר לקבר (פסימי? אני?), וגורמת לי לעשות חשבון נפש בלילה של היומולדת.

את השנה הזו התחלתי ביומולדת 17, שבו הגעתי לבי"ס עם כאבי בטן והמורה לאנגלית הכריח אותי לעמוד על הכיסא מול כל הכיתה כדי שישירו לי הפי ברסדיי ויצלמו אותי עושה תנועות של מנצח בתזמורת, כי אני מסבוג האנשים שמוכנים לעשות הכל בשביל בדיחה. השנה הזו באמת די ביגרה אותי, אולי יותר משנים אחרות, וגרמה לי להבין מה אני שווה ומה אני יכול להביא לחיים של אנשים, בין אם בכתיבה ובין אם בנוכחותי בחיים שלהם. 

השנה התחלתי לכתוב.

כאילו, כתבתי בבי"ס, כמובן, אבל ישיבה וכתיבה מיוזמתי האישית התחלתי רק בתחילת מרץ האחרון. כתבתי סיפור קצר על מין תחרות שחייה שהייתי בה ועל התחושות של שחיין שנייה לפני הקפיצה למים ואחרי שהוא זורק את עצמו מתוך הבריכה. הכתיבה בשבילי היא מעין מקום מפלט שכזה, מקום שאני יכול דרכו להתמודד עם העולם הזה ועם החיים האלו. בלי לפרט הרבה יותר מדי, או בכלל, אני עובר תקופה של מבחנים אישיים שלי עם עצמי ומול כל מיני מערכות במדינה הזו, וזה נורא נורא קשה, אז אני מוצא את עצמי יושב וכותב. כותב כי אין לי ברירה, כותב כי יש שיטענו שאני טוב בזה ועם כשרון אדיר ובלהבלהבלה, כותב כי בלי הכתיבה, בלי הסלע הזה שניצב איתן מול הגלים הסוערים, יש מצב סביר שאני אמצא את עצמי טובע. זה די מחזיק אותי שפוי, ואם הקוראים נהנים מזה, ואני נהנה מזה ומגלה את עצמי בכל סיפור וסיפור מחדש, אז למה לא להמשיך עם זה?

השנה התחלתי לעמוד על שלי. 

ביום שישי היה לי טסט, על הבוקר. הייתי לחוץ כרגיל, וזו הסיבה שאני נח עם הנהיגה ומנסה להבין מאיפה לעזאזל הלחץ הזה מגיע כל פעם מחדש, והטסטר היה, בהיעדר תיאור פחות מדוייק, בן זונה. הגענו לצומת והייתי לחוץ ולא ממוקד, והוא בלם אותי שנייה לפני שהספקתי. מי שלא יודע, בלימה בטסט = כשלון בטסט, אז אחרי הבלימה הבנתי שכבר אין לי מה להפסיד ופאק איט, אז אמרתי לו ש"זה היה מיותר לגמרי, סתם חיפשת אותי בכל הטסט הזה." (מה שנכון, מכיוון שבכל התקופה הזו של לימודי הנהיגה לא נכנסתי לשכונה הכי צפופה בעיר מגוריי באף טסט, והפעם נכנסנו לשכונה המקוללת הנ"ל)

הוא הסתכל עליי, (וכל זה היה תוך כדי נהיגה, כן?) ואמר "אתה סתם כועס על עצמך כי אתה יודע שאני צודק.", מה שעצבן אותי עוד יותר וגרם לי לענות לו ב"לא, אני כועס עלייך כי אתה בן זונה וחיפשת אותי בכל הטסט הזה." הוא שתק, הבחורה שעשתה איתי את הטסט התפלצה מאחורה, והטסט נגמר אחרי כמה דקות. אני מודע לזה שלקרוא לטסטר בן זונה היה חכם בערך כמו לקרוא ליעקב אלפרון "נמושה", אבל פאק איט, לא היה לי מה להפסיד כבר אחרי הבלימה הזו, והבנתי את זה. מה גם שהיחס שלו אליי היה בלתי נסבל לאורך כל הטסט, אז בכלל לא היה לי אכפת.

ומה נותר לי לאחל לעצמי לכבוד השנה הזו, שאני חושב שתשנה אותי עוד יותר מהשנה שקדמה לה?

השנה, בניגוד לכל השנים הקודמות, הייתי רוצה שהרוב יסתדר. אני יודע כבר שלא הכל יכול להיות מעולה ואחלה ומתוקתק, אז לכן השנה אהיה מינימליסט ואבקש שבשנה הזו, רוב הדברים שאני רוצה שיקרו, יקרו. שבטסט הבא אני אפול על טסטר נחמד יותר ושאהיה רגוע, שאמשיך לכתוב, ואולי השנה, כך נותר לי לקוות ולתת לדברים לזרום מעצמם, אני אמצא אהבה אמיתית, בראש ובראשונה פנימית, ביני לבין עצמי, ולאחר מכן חיצונית.

מר בחור, ששונא לכתוב על עצמו, אבל יומולדת זו יומולדת, וחייבים.