זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אתם חייבים להבין שמאז ומתמיד היה לי קשה בבית ספר, ומאז ומתמיד ספגתי עלבונות מאנשים ונעלבתי מהם הרבה יותר מדי.

אתם חייבים להבין שאני רוצה שיהיה טוב בבית, ואני לא עושה את מה שאני עושה כדי להתעלל בכם ולאמלל אתכם. אני פשוט לא סגור על עצמי.

אתם חייבים להבין שלא קל לי עם כל ההערות האלה בעניין שרית, וכל העצות המיותרות שלכם. אם הייתי צריך עצות, הייתי מבקש. 

אתם חייבים להבין שעכשיו, יותר מתמיד, אני צריך שתסתמו ת'פה ותקשיבו לי. כי עכשיו אני צריך להתמודד מול הצבא, מול עצמי, מול הבי"ס. 

ולא, אני לא יודע אם יש בי מספיק כוחות בשביל זה. עברתי מה שעברתי, סבבה. אבל זה לא אומר שנשארו לי כוחות להתמודד.

ואני יודע שכל אחד מאיתנו בא לדירה הקטנה הזו עם המטענים משלו, ועם התסכולים והרגשות וכל החרא שרץ לו בחיים. אז למה, לשם שינוי, לא נסתדר?

למה הכל חייב להיות אנטי כל הזמן? למה כל פעם שאני מנסה לדבר איתך את אומרת לי "אני עסוקה, כואב לי הגב, הצוואר"? למה כל הזמן אתה, במקום לקחת יוזמה ולעזור לי לנתב את החיים שלי לאן שאני רוצה לקדם אותם, ישן? אני יודע שאתה עובד בעבודה קשה, ואני מעריך את זה מאוד ואתה יודע את זה, אבל אתה יודע שבחיים לא אמרת לי שאתה אוהב אותי? אף פעם לא אמרת לי "כל הכבוד, אני גאה בך ואוהב אותך, עכשיו תנוח".

תמיד אמרתם לי לשאוף גבוה, לא לעצור, להגיע רחוק, להגיע רחוק, להגיע רחוק. ואם אני רוצה לנוח? לחשוב? חשבתם בכלל למה אני כל הזמן יושב בחדר? חשבתם בכלל עליי בחודשים האחרונים? צפיתם בי מהצד כל הזמן, כשהצלחתי בנהיגה, כשנכשלתי בנהיגה, כשהצלחתי עם ליאל, כשנפרדתי מליאל. 

אולי, לשם שינוי, תשבו איתי, ונדבר עליי? 

את התחלת לעבוד בתינוקייה הזו, והספקת להתלונן בפניי שנורא קשה לך ואת מתלבטת אם לחזור. ואני שתקתי, והתאפקתי להגיד לך שגם לי קשה. גם לי קשה עם כל החרא הזה שרץ בחיים שלי, עם זה שנכשלתי בטסט, עם זה שכבר יומיים אני מעדיף לשכב במיטה בחדר במקום ללכת לבי"ס, עם זה שאני לא נהנה ללכת למכון כושר כבר בגלל שיש שם ילדים מהשכבה והמוזיקה שם נוראית, שלא לדבר על הגניחות שכל הגברים האלה עושים. 

ואני יודע שאתה עובד קשה, ותמיד עבדת ותמיד תעבוד קשה. דבר אחד לקחתי ממך, וזה את העקשנות. תמיד אמרת לי לא לוותר כשקשה, ולא ויתרתי. כשעברתי את הניתוחים, כשעברתי כיתה ביוזמתי (ידעת את זה בכלל? שהלכתי לשולי ולחשתי לה עם דמעות על הפנים שנגמרו לי הכוחות?), כשחטפתי מכות בבי"ס יום אחרי יום שנה שעברה ולא אמרתי לכם כי לא רציתי להגיד לכם כי ידעתי שתדאגו. 

ודי, די כבר עם הדאגות. דאגתם לי מספיק. קיבינימט. אני כבר תיכף בן 18. עוד כמה שבועות אני עם רישיון ביד. אני רואה את המבט המודאג שלך כשאת מראה לי את הכתבה על שני המטומטמים שנהגו באוטו בלי רישיון והתנגשו בתחנה. את מכירה אותי. אני לא כזה. בחיים לא יצאתי למועדון, בחיים לא עישנתי ולא שתיתי. אז למה את דואגת לי? למה? כי את אמא שלי? בסדר, את אמא שלי אבל זה לא אומר שאני כבול אלייך עד סוף ימיי, אני צריך כבר לגלות עצמאות. 

אז בבקשה, בבקשה, תבינו אותי. לא מבקש מכם הרבה, אתם יודעים איך אני. עצמאי, נותן לכם ספייס, עוזר לכם כשאתם צריכים. 

וכשאני מבקש מכם, בפעם המאה בשבוע האחרון, לברר מה קורה עם הפטור מהצבא, אל תאמרו לי "הם ישלחו, הם ישלחו." בביטול. פה זה לא מדינה נורמלית, אתם יודעים את זה. אתם צריכים כבר לצאת מהאדישות שלכם, כי אם אתם לא תצאו, וכמו שהזהרתי את אבא בשיחת טלפון, ואני אמצא את עצמי בשנה הבאה יושב בבית בלי מטרה בחיים, אני אקח את הכסף (ואפילו עבודה מצאתי ולא אמרתם לי "יפה מאוד" על זה. אפילו "יפה מאוד" לא אמרתם. אתם מבינים כמה קשה איתכם?) שאחסוך מהעבודה ואברח לכם מהחיים. ואני לא רוצה שזה יקרה אבל בסופו של דבר זה יקרה, אם לא תעשו כלום. 

אז בבקשה, תעשו. 

תעזרו לי, אני לא יכול לעשות הכל לבד. ואני אעשה. אתם תראו. ואתם תראו שאני אצליח, אפילו יותר ממנה. 

בלי תעודת בגרות מלאה.

בלי הרבה תקוות וציפיות. 

בלי רצונות גדולים ושאפתניים.

רק עם התקווה שיהיה טוב. 

ואתם לא תתייאשו ממני, נכון? 

הרי, כמו שלכם היו חלומות ושאיפות בגילי (ואפילו את זה לא אמרתם לי מעולם. מה היו אותם חלומות ושאיפות), גם לי יש שאיפות. אתם יודעים שאני טוב במוזיקה, אוהב מוזיקה, והחלום שלי הוא גלי צה"ל. אז רק תעזרו לי עם החלום הזה, ואעזוב אתכם לנפשכם. באותו בית חלומות ליד אגם בהולנד, שתמיד רציתם שיהיה לכם. זו הבקשה היחידה שיש לי מכם. קצת תמיכה ואהבה. כי באמת שקשה לי ככה. פאק איט, אפילו כשאני מגיע ללכתוב על זה, יש לי דמעות בעיניים. כי אם לא בבית שלי, במקום הבטוח שלי מהעולם המטורף הזה, לא אומרים לי שאוהבים אותי ומסתכלים עליי במבט המאוכזב התמידי הזה, אז איפה יאהבו אותי?

עריכה, יום ראשון, 19:15 בערב:

הסכם שלום כונן בבית רשף.

אתה מכיר אותי, ואני מכיר אותך, כמעט שנתיים, מהרגע שהגעתי לשכבה. 

כמו שבטח שמת לב, לא היה לי בטחון מהרגע הראשון שהגעתי. טוב, זה בטח בגלל שהיועצת המטומטמת שלנו תקעה אותי בכיתה שהאופי של התלמידים בה הוא של אסירים בכלא, שזורקים ניירות וקליפות גרעינים, צועקים, ובאופן כללי, מתנהגים כאילו זו הכיתה של האבא שלהם. 

וביום ההוא, כשנכנסתי אחרי ע' לרחבה הזו בתוך הבניין, ופגשתי אותך ועוד כמה אנשים (שבינינו, אני לא ממש שם עליהם. אבל אתה בטח לא תגלה, נכון?), לא ידעתי כמה אני אתחרט על זה היום, כמעט שנתיים אחרי. 

"למה ככה?", בטח תשאל את עצמך, אם ובמידה תיכנס לבלוג הזה ותקרא את כל מה שאני כותב פה (כמעט כמו 80% מהשכבה, כנראה לא התרגלתם לזה שיש לכם מישהו שאשכרה יש לו מוח בשכבה הזו), בניגוד לרצוני. 

התשובה פשוטה ומאוד, מאוד ישירה.

לאורך חיי, אדון א', נתקלתי בעשרות אנשים שזלזלו בי, מסיבות שונות. אולי זה המראה שלי, אולי זה האופי שלי, אולי זה שאני באמת, אבל באמת, יותר איכותי מכם. לא יודע למה, ולמען האמת, אני לא ממש מתעניין בזה. 

מהרגע שהגעתי בתחילת השנה הזו, כמעט חודשיים אחורה, לא הפסקת לזיין לי בשכל. בין אם זה על ט', שפעם אמרתי לך שהיא נראית טוב, בין אם זה בין חברים, כשבסך הכל ניסיתי להגיד להם בוקר טוב בלחיצת יד מנומסת ואתה, איך לא, התחלת לאכול לי את הראש בשטויות שאתה מוציא מהפה. 

אתה מסוג האנשים האלה שתמיד, תמיד שנאתי. אותם אנשים שנגררים אחרי החברים, מנסים להתלהב על החלשים כדי לצאת יותר חזקים, מריצים עליהם דאחקות וכשהם מגיעים אלייך אתה פתאום אחלה בנאדם איתם, צוחק, ומדבר. ולכן, השנה, אולי באמת בגלל הבלוג (שציינת את עצם קיומו בצעקה באמצע המסדרון השכבתי, אגב, תודה רבה על זה), התרחקתי ממך, ובכלל, מכל האנשים שעושים לי רע. אני לא מחפש תשומת לב כי אני יודע שאני איכותי ויודע שיש לי מה להציע לאנשים, גם אם, ובטח תתפלא כי אתה עושה את זה בעצמך כל הזמן, אני אתחנף אליהם.

אז היום בבוקר, כשאמרת לי מול כמה מחבריי הטובים (והבודדים), עם חיוך גדול ומזלזל על פנייך, ש, ואני מצטט, "זה שהלכת עד חולון כדי למצוא מישהי שבכלל תסתכל עלייך זה אומר כמה המצב שלך פה נואש", זה, זה מצחיק אותי. 

זה מצחיק אותי כי אתה אחד האנשים הכי מציקים שיצא לי להכיר, וכל הבנות בשכבה העלובה שלנו בכלל לא מסתכלות עלייך מרוב שאתה פתטי. 

זה מצחיק אותי כי אני חושב שאתה קצת נדלקת עליי מהרגע הראשון שהכרנו, כי, כמו שציינתי בהתחלה, נדבקת אליי כמו שיואב מאור נצמד לכסף. 

זה מצחיק אותי כי אני חושב שאתה מקנא בי. 

ואני לא ב-א-מ-ת יכול להאשים אותך. הרי, אתה רואה בעצמך. כל הזמן יש סביבי אנשים מהשכבה, כל הזמן אני מקבל תשומת לב חיובית מכולם, וזה באמת מובן שאתה מקנא בי, כי אתה מוקף בחברייך ה-הו כה איכותיים, שמכנים אחד את השני בכינויים בוגרים כמו "בולבול נחש", "מגעיל", וכן הלאה, ואני מוקף באנשים איכותיים ואמיתיים, שלא רק משחקים כדורגל בים כל היום ויושבים מול המסך בלי בגדים בלילה.

אז לפני שאתה יורד עליי מול אנשים, תסתכל קצת על עצמך. כי אולי אני לא נראה טוב, ואולי אני לא כמו כולם בשכבה הזו, אבל אני אגיע רחוק. לא בגלל הפרוטקציות מאבא שלי, לא בגלל הקשרים שאני יוצר לעצמי מהילדות. אני אגיע רחוק כי אני מספיק פאקינג טוב ומספיק פאקינג איכותי כדי להשיג כל מה שאני רוצה. ואתה, במקרה הטוב, תגיע לחנות הנעליים של הדוד שלך, במרכז הקניות בכפר הערבי ההוא.

ובגיל 35, עם אישה עם בעיות משקל וילדים עם בעיות שכליות, תסתכל בפוסט הזה, ותדע כמה שצדקתי.

כי אני התעוררתי, אתה זה שהראש שלו עדיין תקוע בתחת של עצמו.

אה כן, ובעניין החברה:

לפחות אני מספיק בוגר כדי שתהיה לי חברה אמיתית, ואני לא מציק לבנות הכי גועליות בשכבה כדי לקבל מהן תשומת לב. ואני רק מאחל לך אהבה גדולה ואמיתית כמו שלי יש בכמעט השבוע האחרון. כי אחרי הכל, אחרי 5 שנים, הפורנו כבר קצת משעמם, לא?

במסגרת חיפושיי אחר העבודה האולטימטיבית, יצאתי לרחובות ולמסעדות נהריה בחיפוש אחר מקור כלכלי, כלומר, מסעדה שתעסיק אותי. 

צעדתי ברחובות והצעתי את עצמי, קצת כמו זונה, לכל עבודה אפשרית: שטיפת כלים, זריקת זבל, מלצרות, פיקולו. הייתי נמרץ ואנרגטי כמו רוני דניאל מול טילי החמאס. נכנסתי למין בר אפלולי שהריח קצת כמו עץ (פוטנציאל לשריפה?) והצגתי את עצמי בגב זקוף ובחיוך רחב שהסתיר חוסר בטחון. הבעלים של המקום, גמד שעונה לשם ד', התקשר מיד לאחיו, ע', שמנהל מסעדה שבה השארתי את פרטיי לפני ההגעה לבר ההוא. הגעתי למסעדה ולחצתי את ידו של ע' (שגם, באופן מפתיע, היה גמד), שאמר לי להגיע אל המסעדה למחרת היום, ב19:00 בערב.

וכך עשיתי. צעדתי עם מכנס טרנינג וחולצת בית ספר ישנה אל עבר המסעדה, והתמקמתי לי מעל הכיור אחרי הסבר קצר מע', האחראי, מוכן לתפקידי כשוטף הכלים. 

המטלה שלי הייתה לקחת את הכלים המלוכלכים שאנשים אכלו מהם, לקרצף אותם עם סבון ומים, ולתלות לייבוש. על פניו, מטלה די קלה.

ובאמת, לפחות בהתחלה נהניתי. שטפתי את הכלים ואת הכוסות בזמן שאני שר לעצמי שירים (כדי להפיג את הבדידות, בעיקר. הכוסות האלה תופסות תחת, אתם לא מבינים כמה), תליתי לייבוש, והייתי אנרגטי ושמח. 

המשבר הראשון התחיל כעבור חצי שעה. המים, והלכלוך מהצלחות, הצטברו בכיור, מה שיצר סתימה ומים עומדים. וכאן נכנסה לתמונה הפומפה, שתפקידה הוא, למעשה, לשחרר סתימות. הלמתי במים המטונפים עם הפומפה, מנסה למצוא את החור של הכיור ולשחרר אותו, ובינתיים המלצרים (שהיו מאוד סנובים ומעצבנים), ערמו כלים מטונפים על המדפים, שהוסיף ללחץ שלי. כמו כן, השף, איליה, שם מחבתות רותחות בתוך הכיור ואמר לי לקרצף אותם מהר, ואיך לא, נכוויתי וקרצפתי אותן עם ברזלית שכזו, שהוכיחה את יעילותה בזריזות. ככל שהערב התקדם, כך ההנאה שלי מהעבודה הזו צנחה לקרקעית. השיא של ההבנה שהעבודה הזו מזוויעה הייתה שכשהבוס של המסעדה עמד לידי וניסיתי לשחרר את הסתימה בכיור, המים המטונפים השפריצו לי ישירות על הפנים וגרמו לי להריח כמו הומלס. 

והכלים שהמלצרים שמו על המדפים נערמו. עד כדי כך נערמו, שהם שמו חלק מהם על המקרר. חשוב לציין שיש רק כיור אחד וברז אחד במסעדה הזו, מה שמעיד על חוסר מודעות, או, אם תרצו, חוסר אכפתיות כלפי השוטף. נוצר מצב שפשוט זרקתי את כל הצלחות לכיור והתחלתי לקרצף אותם בטירוף כדי לנסות לעמוד בקצב, עם גב כואב וזרועות מטונפות. נקודת השבירה הייתה כשאחד המלצרים שם שתי כוסות מטונפות בתוך הכיור, בשיא הניקיון והלחץ. 

לאורך המשמרת קיבלתי כוס קפה, שתי כוסות קולה (ששתיתי בשיא המהירות, כדי לעמוד בקצב), וצלחת צ'יפס ושניצלונים, שמרוב עייפות שפכתי חצי ממנה על הרצפה במטבח. 

ב3:05 בבוקר, אחרי... 8 שעות של עמידה על הרגליים, ריבים עם המלצרים (שבנוסף לכל בקשותיהם, גם דרשו שאביא להם סכו"ם תוך כדי העבודה), והרבה כעס וקיטורים, ובעיקר, טינופת ברמות שלא ידעתי שיש, יצאתי מהמסעדה עם בקשה מהמנהל שאבוא היום בצהריים כדי לקחת טופס 101, טופס העסקה. 

כשחציתי את הכביש ונגעתי לעצמי בשיער, ראיתי שנפלה לי על היד קליפה של מלפפון. 

אחרי שכשניסיתי להיכנס הביתה, אמא כמעט רצחה אותי עם המטאטא כי היא חשבה שאני הומלס, נשבעתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני אעבוד בעבודה כזו. וגם אקיים. למרות שאחרי הכל, מדובר בחוויה מחשלת (שיכולה לתת לי מחלות, אבל מה זו מחלה ממארת לעומת סיר נקי?) ומהנה, למרות הכל. 

למדתי מאיפה כל הגדולים התחילו, מעל הכיור, עם כפות ידיים מטונפות ועם הרבה מים שנשאבים לביוב. וזה לא נראה טוב.

בנימה משכילה זו, ועם סיכון גדול מאוד להינמסות כף היד כתוצאה מחשיפה לזבל ברמות מסחריות,

נימי האופטימי, שלא, לא ינקה את המזלגות האלה גם אם תצרחו עליו.