בחמישי בערב, מצאתי את עצמי נוסע באוטובוס עמוס חיילים לכרמיאל. מטרת הביקור הייתה לראות, סופסוף, את נוי, וגם לנסות להחזיר לתודעה שלי את חלק מזכרונות הילדות שלי.
אתם מבינים, חייתי שם 11 שנים, בכרמיאל. כמעט כל החיים, בעצם. יש לי משם זכרונות מכל הסוגים, רובם זכרונות טובים. כשגרתי בכרמיאל הרגשתי שייך, הרגשתי שמקבלים אותי ושאני לא לבד, ובנהריה אני מרגיש את זה. את הניכור של חלק מהאנשים אליי, את זריקת הזין על מה שאני אומר וחושב, וזה לא כיף לי, ולא מגיע לי את זה. אבל אני בנאדם חזק, אני חושב. ואני אעמוד בזה ואוכיח לכל המזלזלים שאני יכול להיות כמו כולם ויכול להיות, שוב, שייך.
כל כך זרמתי עם המעבר לפה, לנהריה. תמיד אהבתי התחלות חדשות, ובהתחלה הספציפית הזו היה משהו מיוחד. כולם מהמשפחה התרגשו, במיוחד סבתא שהגיעה מהבית במיוחד ובגלל שבאוטו לא היה מקום בשבילי אז הלכתי ברגל עם קרמבואים שנמסו עד שהגעתי לבי"ס, לסוג של מסיבת-הפרידה-במסדרון שעשו לי. אני זוכר שש' נישק אותי בלחי וזה היה קצת משעשע אבל ריגש אותי, כי לא הכי הסתדרנו בשנה האחרונה שלי בכרמיאל.
בכרמיאל היה לי טוב, ויותר מכך, הייתה לי מסגרת. הייתי בחוגי שחייה וקראטה, מדריך במד"צים (קבוצת שובידו שולטתתתתתת), והייתי הולך לבי"ס כל יום. היה לי כיף שם כי לא הרגשתי שונה. כשאני הולך ברחוב עם האוזניות שמגנות עליי מההערות של האנשים, אני חושב על כמה שהמעבר מכרמיאל לנהריה, דוגרי, שינה אותי.
הכרתי בנהריה כמה מהאנשים הכי מדהימים שיצא לי להכיר, אבל הם בודדים. זה לא שכל האנשים פה חלאות ובהמות, הרוב בסדר גמור, אבל היחס וההתנהגות, אוי ההתנהגות הזו, החצופה והאלימה.
אני לא מנסה ליצור אידיאליזציה של כרמיאל, למרות שזה מרגיש ככה, אני מניח. פשוט.. נהריה זה מקום מאוד שונה באופי ובמראה מכרמיאל, ואני מניח שעד היום, למעשה, לא התרגלתי והשתלבתי באמת במקום הזה. תמיד היה לי קשה להיות הזה-שכולם-אוהבים, ותמיד נלחמתי כדי להגיע למקום הזה. ועד שהגעתי למין תקופה טובה במישור החברתי בכרמיאל, משום מקום הגיע המעבר הזה וכל הבטחון שלי וכל מה שהאמנתי בו התנפץ לי בפנים. היה לי נורא קשה לעבור מדירת 4 חדרים שמשקיפה על אזור הגליל לדירת 4 חדרים שמשקיפה על בניינים, ובימים טובים יכולת לראות איזה הר, אי שם באופק.
זכרונות הילדות שלי מכרמיאל, מהמעט שנזכרתי בהם במהלך הביקור, היו שמחים.
המדרון בלב השכונה שאהבתי לרוץ בו, הירידה שאהבתי לדהור בה עם האופניים ולהרגיש את הרוח הקרה על הפנים, החורשה שעשינו בה פיקניק כשהייתי בן 7 ומאז היא נשרפה ברובה, הקניון שבתור ילד הייתי מתלהב מחנות הספרים הקטנה שבתוכו, המקלט שאהבתי לטפס על הגג שלו ולמצוא כדורים של האתיופים... אני יכול להמשיך ככה כל היום.
האנשים בכרמיאל, וזה דבר ששמתי לב אליו רק אתמול, מפרספקטיבה של "מבקר" ולא "תושב", ממש ממש נחמדים. אין צעקות באמצע הרחוב, אין פקקים, אין מבטים כועסים בתורים.. הכל זורם לו באיטיות וברוגע, ובתכל'ס, אלו חיים אידיאליים לילד קטן ופחדן.
ובתור בנאדם שמנסה (ולרוב מצליח) לקחת את הטוב מכל דבר בחייו, אני מסתכל אל התקופה הארוכה שבה גרתי בכרמיאל כתקופה ששינתה אותי, והפכה אותי לבנאדם שאני היום, ולזה אני אסיר תודה.
השבוע גיליתי מה בדיוק היה לי בילדות.
הגילוי הזה, שתמיד ידעתי את פרטיו בכלליות והחל מהשבוע בפרטי פרטים, זה כחלק מתהליך שהתחלתי השבוע, שמטרתו להבין איך הגעתי להיות הבנאדם שאני היום. מאיפה הפחדים באים, הסלידות מדברים מסוימים, והרגישויות לדברים.
חשוב היה לי לדעת מה עברתי כי אחרי הכל, אלו החיים שלי והעבר שלי, ורציתי להבין למה מה-שקרה קרה, ולמה הגעתי למצבים כאלה ואחרים.
בנוסף, ובעקבות הנדירות היחסית של המקרה שלי, הייתי רוצה לצאת עם הסיפור במלואו, ואם יש עוד אנשים שעברו את זה, אז לגרום להם להרגיש טוב עם עצמם ושהם יכולים להשיג מה שהם רק רוצים, ושבאמת אין גבול למה שהם יכולים להשיג, כי אם אני השגתי את ההישגים שאני השגתי, בהתחשב בהיסטוריה הרפואית, כמובן, אז כולם יכולים להשיג הכל. אז אני אצא עם זה בעוד מספר חודשים/שבועות, אחרי הכל זו לא החלטה קלה וזה לא סיפור קל, וקיים החשש שיתרחקו ממני אנשים בגלל הסיפור הזה.
אבל, ישבתי בים אחרי ריצה וחשבתי על מה שאני, בעקבות מה שעברתי, כמובן, והגעתי למסקנה שזו הסיבה שאני צריך לאהוב את עצמי. כי עברתי את כל הדברים האלו, ניצחתי את כל הדברים האלו, ואין הרבה אנשים שיכולים להגיד שהם ניצחו את המלחמה של חייהם.
אני מאוד מקווה שלילדים העתידיים שלי לא יהיה את מה שהיה לי, כי אני לא יודע עד כמה אני אעמוד בזה בשבילם, בשבילנו. ההורים שלי ויתרו על המון מחלומותיהם ושאיפותיהם בשביל הבריאות שלי, ואני מקווה שאני אהיה אדם מספיק חזק בעתיד בכדי שאוכל להניח בצד את רצונותיי ואתמקד בטוב הכללי.
"In the end you're not alone."
זה מה שאני צריך לזכור. שאני אף פעם לא לבד, כי תמיד יש לי אותי.
ללכת בטיילת, שישי בערב. המוח שלי מתחרפן ממחשבות, האצבעות מתרוצצות על הפלאפון, מחפשות מישהו שאוכל לפרוק בפניו את מה שמתרוצץ בתוכי. הטיילת עמוסה, כרגיל. סבתות זקנות והנכדים שלהן, נשים צעירות עם התינוקות, ילדים קטנים שדוהרים על האופניים, גברים שדוהרים על האופניים המקצועיות שלהם. אחרי הילד החמישי אני מבין שאני רוצה לחזור לרכב על האופניים הכחולות שלי, שחונות ומעלות אבק מתחת לבניין. אבל איך אפשר? הן נהרסו, בערך. אחרי שנסעתי איתן בירידה ענקית והבלמים נשברו ב"טאק!" גדול ומבשר רעות, וההבעה שלי השתנתה ממבט מרוכז לחרדה אמיתית וניסיון לבלום את האופניים בצעקות. אני מופתע שהן שרדו אותי. חרשתי איתן את כל רחובות העיר, ואפילו האזור. בגשם שוטף, בסופות אבק, הן תמיד היו שם, מבהיקות ומוכנות לתנועה. ועכשיו לך תשכנע את ההורים שלך שאתה מת לתקן אותן ואתה חוסך את מעט הכסף שנשאר לך. אבל אין ברירה, הנה, בנו לי תכנית אימונים לפני שבוע, ואחרי חמישה אימונים אני כבר שומע את המיטה נאנקת מכאבים כשאני זורק את עצמי עליה. אסור לוותר לעצמי. עם כמה שקשה לי, עם כמה שבכל הסופשבוע הארוך והמייאש הזה נדדתי ממצב רוח למצב רוח, אני חייב להרים ת'ראש, לנשום עמוק ולצאת לדרך. לנסות לראות עד כמה אני יכול להגיע, לנסות לראות עד לאן אני רוצה להגיע. החיים שלי, כרגע, בסימני שאלה אחרי סימני שאלה. ועם כמה שאני רוצה לעזוב הכל, לנתק את הפלאפון ולהדאיג את כולם ולבדוק מי יישאר ולמי לא יימאס ממני, מעין מבחן נאמנות מוזר שכזה, אני חייב לשאוף לנורמטיביות. לאופטימיות, שנפלה לקרקעית של הבריכה, ולך תצלול עכשיו לשלוף אותה.
שווה בכלל לחזור להיות אופטימי, זו השאלה? אני יודע שכן, אני יודע שאני חייב. אבל קשה לי, בחיי שקשה לי. בסוף השבוע ראיתי במלואו את הסרט "פרנהייט 9\11", שמתאר את זה שג'ורג' בוש הביא את העולם כולו למצב של כאוס ומלחמה נוראית רק בגלל הגאווה שלו. ואלוהים, כמה שאני לא רוצה להיות ככה. כזה שמופעל, כמו מכונה, רק לפי גחמה של הרגע, אגו, שחצנות. אני לא רוצה להיות מה שמסמל את הרע בעולם הגדול הזה. אני רוצה לפעול לטוב, אני רוצה שיהיה טוב. אבל אחרי שראיתי אתמול איך מתעללים בגופות שרופות של חיילים אמריקאים בכיכר העיר, אני לא יודע איך זה יכול לקרות. הקשר היחידי, כרגע, ביני לבין פוליטיקה, היא השיחה שעשו לנו עם שר החינוך לפני שבוע. דווקא בחור נחמד, גדעון סער. זרם עם הטמטום שלנו, עם זאתי מהקהל שקמה ושאלה אותו שאלה שאחרי דקה שכחתי מרוב שהיא לא מעניינת, עם השאפתנות של הילדים החרשנים שהפציצו אותו בשאלות. ואני סתם קמתי ושאלתי אותו, "גדעון, איך היית בתור תלמיד?", הוא ענה שהוא היה חרא של תלמיד, אז כנראה שיש לי עתיד בתור שר בממשלת ישראל.
אוי, הקלה. טיפלתי במצב המוזר ביני לבין ההורים, אפשר להגיד. היום התפוצצתי עליהם כי ראיתי את הסרט המזוויע הזה, "2012", מה שמבטיח סיוטים על מיכליות נפט מעופפות ובוערות, והרבה צרחות וטמטום אנושי, והם רצו שאערוך את השולחן ושנשב כבר לאכול. אני מסוג האנשים האלה שכשהם ממוקדים במשהו אסור להפריע להם, מין הפרעת קשב וריכוז חמורה שכזו, ובגלל זה התפוצצתי עליהם. בגלל שהעדפתי לראות איך העולם קורס כמו איש שמן אחרי ריצה על הליכון מאשר להיות עם המשפחה שלי. עד כדי כך אני מרוחק לפעמים, מין זאב בודד.
גיליתי שאבא שלי מעשן קופסת סיגריות ביום, 16 שקל ביום, מהכסף שהוא מביא לבית, הולך בשביל הזבל הזה. בשביל עיגול הרעלים עטוף בנייר הזה, שהוא התמכר אליו. אני יכול להאשים אותו, להגיד שהוא אנוכי ואכפת לו רק מעצמו, אבל אני מעדיף ויכול להבין אותו, הבן אדם נוסע ממקום למקום בשירות של המדינה המוזרה הזו, עוצר אנשים כדי שיהיה לנו טוב יותר לחיות פה, ועל זה אני מחזיק ממנו. על זה שהוא לא מוותר לעצמו, כי הוא יודע שהמטרה הנעלה (הבאת כסף לבית ובטחון לתושבי העיר שבה הוא עובד) חשובה יותר מהאמצעים הדפוקים שהוא משתמש בהם. ואת זה לקחתי ממנו, את ההתחשבות באחרים ואת הראייה הכללית הזו של, "וואלה, המצב דפוק, אבל בוא ננסה לשפר אותו". והלוואי שיהיו לי הכלים לדעת להשתמש ביכולת הזו כמו שצריך. בשביל זה אני כותב הרבה והולך לפסיכולוג פעם בשבוע, כדי שאדע איך להשתמש ביכולת הזו, שקיבלתי כמתנה מהגורל.
ועכשיו? עכשיו אני שומע את רד הוט צ'ילי פפרס, וחושב על השבוע הזה, שאני לא יודע מה בדיוק יקרה בו, ואני לא יכול באמת לדעת מה יקרה בו, אבל אני אעשה את מיטב יכולתי כדי שהשבוע הזה, לשם שינוי, באמת יהיה שבוע טוב, מכל הבחינות.
היום אני ושרית חודש ביחד (הישג משמעותי בשבילי) ובמקום שאהיה איתה ונחגוג את זה כמו שצריך, נתקעתי בבית בגלל ההורים והחלטה שגויה ופזיזה שעשיתי. אז, שרית, אני מצטער, ואת יודעת, אולי יותר מכולם בעצם, כמה שאכלתי את עצמי על הטמטום שלי. אני אפצה אותך בגדול, תסמכי עליי
נימי, שלא יודע איך בדיוק לסגור את הפוסט עמוס הנושאים הזה, ולכן יסגור אותו בברכת "שבוע טוב שיהיה לכם" שגרתית ומשעממת, איכס.
עין הזעם, מה שלומך? איך עצבנתי אותך היום, אה? נו מה, טסט שני, וגם בו נכשלתי. ועוד אמרת לי שאתה סומך עליי, יא אללה.
ממש פקשוש, אה?
כבר 50 שיעורים, או משהו בסגנון (ואתה יודע איך זה, אחרי מספר מסוים אתה מאבד ספירה), אני נוהג ברנו מגאן הריחנית והאיכותית שלך. באמת, רכב בן של זונה, כמו שאומרים. גם המוזיקה מגלגל"צ לא רעה בכלל.
שמע, עין הזעם, אין לי שום דבר נגדך.
כלומר, אם אני אתעלם מזה שבכל שיעור מחדש אתה מוריד לי את הבטחון, שאתה מכנה אותי בשמות וטוען שאני "נוהג על הפנים", אז בטח ובטח שאין לי שום דבר נגדך. זה לא שאנחנו חברים קרובים, או משהו כזה. אתה כולה המורה שלי לנהיגה, אין סיבה שאסתובב איתך בשישי בערב (ולפי הרשעות הטבעית שלך אני מניח שאתה שוחט חתולים ביערות), או אקפוץ אל ביתך הקט לכוס קפה.
50 שיעורים, חתיכת קילומטראז'. אפשר להגיד שבזכות השיעורים האלה אני מכיר את כבישיה של נהריה כמו את כף ידי. ההתחלה שלנו לא הייתה קלה, ובאסה שכך. בזמן שחבריי עברו טסט ראשון ושני אני עדיין דשדשתי בשלבי סיבובי ההגה בצורה הנכונה והחניות, אבל ככה זה כשמתחילים מאוחר. היו לנו רגעים יפים, אם יש מקום לניסוח שכזה במעמד הזה. אפילו רגעים של אושר גדול מצדי וחיוך קטן וערמומי מצדך.
אינספור פעמים בלמת אותי, צעקת עליי, הערת על הנהיגה שלי, שבינינו, השתפרה עם הזמן. נו בטח, אחרת לא היית מגיש אותי לטסטים. יש לי מין קטע כזה של לחץ בטסטים, אבל משום מה, הבוקר, הייתי מה זה רגוע. אפילו ההערות שלך לגבי הנהיגה שלי, ואני מצטט את המיטב שבהן כאן ועכשיו, ברשותך: "הנהיגה שלך על הפנים", "ואתה מצפה לעבור טסט", "אם כבר עצרת עצירה מיותרת, למה כבר לא עצרת לגמרי, היינו מכינים קפה ובורקס..", לא הזיזו לי. אתה מבין, אחרי 50 שיעורים, כבר די נהייתי אדיש אלייך. כי בינינו, אין לי כוח לשטויות שלך, ולזיוני שכל שלך, ולטלפונים החשודים שאתה עושה בזמן השיעורים שלי (הילה מהמוסך, אה? שובב שכמוך). אני בא לשיעורים האלה כי אני רוצה רישיון, ממש, אבל ממש רוצה רישיון. יכול להיות שאפילו יותר מהרצון שלך להקשות עליי, זה כבר הישג.
אוי, עין הזעם, עין הזעם. יש לך קטעים כאלה, נגיד הקטע הזה שבו אתה מתופף בשלווה עם כפות רגלייך על רצפת האוטו בזמן שאני מתרכז במיטב יכולתי בנהיגה, שבהם אני רוצה לעצור את האוטו, לצאת בריצה, ולהכות אותך עד נזק מוחי. ואני לא מאשים אותך, זה מה שאתה ואני סבבה לגמרי עם זה.
היום בבוקר, בשיעור לפני הטסט, הגעתי עם מכנסיים כאלה, טרנינג, עם כיסים פתוחים. זה עדיף מג'ינס שחונק לך את הצורה, לא ככה? הגשתי לך את האגרה מתוך תעודת הזהות, והכנסתי את התעודה לכיסי השמאלי. בסוף השיעור, שבאמת, היה טראומתי מכל הבחינות בשבילי (בעיקר כי לקחת אותי לאוסישקין ושאר השכונות המזעזעות והצפופות של העיר), יצאתי מהאוטו, ובמהלך היציאה כנראה שנפלה לי תעודת הזהות מהכיס ונלכדה בין שלדת האוטו לכיסא הנהג. כאשר הטסטר ביקש את תעודות הזהות של הנבחנים, וביקשת ממני ולא מצאתי אותה בכיסי, נלחצתי נורא. ראית בעצמך, לא? התחלנו לחפש בחרדה אמיתית באוטו, ובמהלך החיפושים אמרת ש, ואני מצטט, "בחיי שאתה דפוק לגמרי." עין הזעם, כפרעלייך. אני לא בא ומשקיע מזמני ומיכולתי הכלכלית והנפשית (כי כל שיעור איתך זה כמו טסט בשבילי), ומשלם לך אלפי שקלים, כדי שתקרא לי ככה. אני בא אל השיעורים באווירה של כבוד מינימלי בין אדם למחנכו, ועם כל הרצון העז שלי לקחת את הארמברקס ולדחוף אותו לתחת שלך, אני לא עושה את זה. אני מבליג כשאתה קורא לי ככה, למרות שזו אכן עילה לצאת מהאוטו, לשלוף אותך עם החיוך היהיר הזה שלך, ולשבור לך את הרגליים, כי אני חונכתי לכבד כל אדם, בטח ובטח כשהוא מלמד אותי משהו. יש אנשים שכשאתה קורא להם ככה, יאבדו שליטה על עצמם וישלפו סכין מכיסם וידקרו אותך למוות. אבל אני לא כזה. כנראה שהחינוך האשכנזי שלי עשה את שלו, אה? ראית איזה בנאדם טוב אני? התעלמתי מזה, למרות שזה אכן זעזע אותי מבפנים (ואפילו ניגבתי קצת את הדמעות כשנהגת לכיוון מגרש החניה שבו הטסט התקיים ולא ראית את זה בכלל), אבל נשבעתי לעצמי שאני אוכיח לך שאני מספיק טוב כדי לעשות את זה, ולעבור את הטסט.
ובאמת, הטסט היה נהדר. חוץ ממתן זכות קדימה (שנגרמה בגלל נדיבות של נהג אחר שראה שאני בטסט ולא רצה להפריע לי, תודה לך, אגב), הכל היה מעולה. יורם הטסטר לא נגע לי בהגה, לא בלם אותי, אפילו דיבר איתי על מזג האוויר. אבל משום שטעיתי (ואני גם מספיק שלם עם עצמי כדי להודות בטעויות, ראית מה זה), נכשלתי בטסט הזה. ואני מאשים את שנינו במצב הזה.
אני מאשים את עצמי כי, אכן, הייתי צריך לתת לו לנסוע. ואני מאשים אותך כי אתה בנאדם חרא, בכל מובן אפשרי. אני לא יודע איך עברת את המבחנים האלה ללימודי הנהיגה עם הגישה המחורבנת שלך כלפי אנשים. אני לא יודע למה זה, למה אתה מתנהג אליי ככה. אולי כי אין לי ציצים, אולי כי אני לא בחורה צעירה וכובשת. אבל אני כן יודע, וזו הפואנטה, עין הזעם, יקירי, שאני לא אשלם לך אפילו שקל אחד מכיסי. היום באמת שנשבר לי ממך. לא בגלל הטסט, בגלל הגישה המגעילה שלך כלפיי וכלפי שאר התלמידים שלך. אני מאחל לך שאשתך, חלקת השיער, תשלם לך על טיפול נפשי, כי אתה צריך את זה. אתה בנאדם דפוק ומורה מחורבן לא רק בגלל ההערה הזו, אלא בגלל הגיהנום שאתה מעביר אותי, כל שיעור מחדש.
ניפגש בכביש, חתיכת בן זונה. אני אהיה זה שיחתוך אותך ברמזור. נקמתו של התלמיד, Mother-Fucker.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
