זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אני לא אבוד, סתם משוטט.

לא צריך שתשלחו אחריי משלחות חיפוש, לא צריך שתדביקו תמונות שלי על קירות בניינים ולוחות מודעות, לא צריך שתשבו באולפני טלוויזיה ותאמרו למנחה שרק הלכתי למזרח הרחוק ואמרתם לי שזה מסוכן. אני לא אבוד, אני סתם משוטט. תאילנד, הודו, באתי לפה לחפש שקט מהעברית שמציפה את החיים שלי ומצאתי את עצמי אוכל שקדי מרק ושר "הבה נגילה" עם נהג ריקשה. 

אני לא אבוד, סתם משוטט. 

אז תנו לי לטייל, ותנו לי עצמאות, כי נראה לי שייקח לי קצת זמן להשיג אותה.

בלי מטריה, מצנח, או משהו שישמור עליו בנחיתה הזו, האיש בחליפה טס בין העננים לכיוון האדמה הרטובה מטל שחיכתה לו בחיבוק שובר עצמות ומטלטל ענפים. טס לו, בלי מטרה ובלי מחשבה, הקשיב לרעש העצום של הרוח סביבו ולציפורים שעפו מעליו ומתחתיו בצורות שונות. האיש בחליפה לא צנח משום מקום, דווקא היה לו אחלה מקום במטוס, מול תא הטייס. עברו לידו דיילות לכל אורך הטיסה, הוא זכה לשמוע את הטייס מתייעץ עם טייס המשנה, והנוף של הים הקריבי היה כחול ובלתי נגמר, השמיים הכחולים התמזגו איתו ויצרו רצף כחול מול עיניו של האיש בחליפה. אין מה להגיד, החיים כשאתה איש עסקים טובים. מתי יש לך הזדמנות לראות ככה את הים הקריבי מתמזג עם השמיים ולשתות שמפניה תוך כדי? השמיים ריקים והכל נעים לעין, פסטורלי ושליו, כמו שרק נוף בגובה של שמונה קילומטרים יכול להיות. בתא הטייס הטייס לוחץ על הכפתור שמפעיל את המסכים שיש על כל מושב, ו"צעצוע של סיפור" מוקרן לכל נוסעי המטוס, וגורם לאיש בחליפה להיזכר בבן שלו, היפה והחכם, שבאז שנות-אור על שלל בובותיו מאכלס בגאווה את המדף שמעל מיטתו. 

על האנימציה שמעל המסדרון המטוס נראה חוצה את הים הקריבי לכיוון החופים של פלורידה, וכולם מתחילים להתכונן לנחיתה. הטייסים טובים, הכל טוב. 

המטוס מתחיל לרעוד והדיילות רצות למרכז המסדרון שחוצה את המטוס ומודיעות אל תוך המיקרופון שהמטוס נכנס לתוך כיס אוויר ושאין סיבה להיבהל, אבל האיש בחליפה מסתכל שוב מעבר לחלון ורואה את אותו הנוף המהפנט שראה לפני מספר דקות, אז איך ייתכן שהמטוס נכנס לתוך כיס אוויר בדיוק. הוא שואל את הדיילת שעברה לידו עם עגלת הבשמים והאוכל האם באמת המטוס נכנס לכיס אוויר, והיא מוציאה כרית מתוך כיס בתוך העגלה ואומרת לו בטון רגוע שהכל בסדר ושייקח כרית כי לא נוח להירדם ככה, הגב ייתפס. הוא מציית ונרדם. הכיסאות במטוס הזה נוחים מאוד ולוקחת לו פחות מחצי דקה להירדם ולהישאב לעולם שכולו חלומות על באז שנות-אור שמנחית את המטוס. כעבור מספר דקות הוא מתעורר למשמע חבטה אדירה וצרחות איומות. הוא פותח את עיניו ורואה שהמטוס נקרע לשני חלקים, והטייסים אוחזים בהגה ומנסים להסיט את ההגה ואת המטוס, או מה שנשאר ממנו, הרחק מהים הקריבי, שלתוכו הוא שעט במהירות מתעצמת. אנשים בכל רחבי המטוס התרוצצו וניסו לשבור את החלונות, הדלתות, הכל כדי לצאת ממלכודת המוות הזו. האיש בחליפה שלף מהכיס האחורי של החליפה אקדח ברטה, כי צריך להגן על עצמך כשיש לך המון כסף, וירה שלוש יריות מדויקות למנעול דלת החירום, וזרק את עצמו אל תוך הריק הכחול הזה.

בלי מטריה, מצנח, או משהו שישמור עליו בנחיתה הזו, האיש בחליפה טס בין העננים לכיוון האדמה הרטובה מטל שחיכתה לו בחיבוק שובר עצמות ומטלטל ענפים. טס לו, בלי מטרה ובלי מחשבה, הקשיב לרעש העצום של הרוח שמסביבו ולציפורים שעפו מעליו ומתחתיו בצורות שונות. האיש בחליפה נחת בתוך שדה תירס של חקלאי מניקרגואה, התרומם במאמץ ועצמות דואבות מההרס שנוצר בעקבות התרסקותו האכזרית, ואמר לעצמו שהוא לא יסמוך יותר על דיילות עם חיוך רחב שמציעות לו לעלות על טיסה 637 מברזיליה למיאמי.

המפקד אומר לרוץ, אז רצים. רצים ולא עוצרים. הזיעה שורפת, הרגליים כואבות בטירוף, זין על זה, המפקד אומר לרוץ, אז רצים. גבעה אחרי גבעה, המפקדים רצים לידנו וצועקים, צעקות כאלה, אגרסיביות ומדרבנות. אנחנו חלק מהמערכת, הגדולה והמשומנת הזו, מכונת המלחמה שלא עצרה ולא תעצור אף פעם. רצים כי צריכים, רצים כי יש מטרה.

מטפסים על הגבעה הזו, גבי נופל ודופק ת'ברכיים בסלע, את הצעקה שלו שומעים בכל המערות מסביב. אני מרים אותו ורץ איתו, שומע אותו נאנק מכאבים ומרגיש את הדם שלו מטפטף לי על הנעליים. מתעלם מהזוועה שאני מרגיש, מרגיש את הדופק באוזניים ואת הברכיים רועדות. רצים כבר 9 קילומטר, אבל אף אחד לא נכנע. רואים כבר את הבתים של שכם, הקסבות והמסגדים. תמיד, בריצות האלה, אני שומע את המואזינים צועקים אל תוך הרמקולים, מעירים את העיר הרדומה. חושב לפעמים על הבית, בעיקר כשקשה, מתגעגע לישיבה על הספסל בגינה עם סיגריה בפה וגיטרה זרוקה בצד, לשכוח מהעולם, ואפילו עכשיו אני שוקע בזה, אבל השריקות של הכדורים שנורים מסביבי בקצב מטורף מחזירים אותי למציאות של עכשיו, לקור המקפיא הזה של הזריחה, בין המסגדים בשכם.

 יש רגע כזה, שתמיד פחדתי ממנו, רגע כזה שבו אני רואה את החיים של חבר נעלמים לי מול הפנים. אני וניר רצנו בין הסמטאות, עושים טיהור בכל פינה, זורקים רימוני עשן כדי שיבלבלו את היריבים שלנו, והגענו לסמטה מאחורי מכולת שצמודה לכביש הראשי של השכונה, בפאתי שכם. תמיד אפשר לראות בכפרים ובערים הערביות, בעיקר בגליל, מין פוסטרים כאלה עם הלוגו של "שטראוס" עליהם ותמונות של גלידות עם מחירים מתחתיהן. גם פה, במכולת הזו, שנמצאת באמצע השכונה בעיר פלסטינית, אפשר לראות את הפוסטר הזה. מדהים איך ההפתעות הקטנות האלה מכוננות אותך וגורמות לך להבין שכולם פה קונים את אותם מוצרים, הולכים לאותה עבודה, ומחרבנים באותה אסלה.

ההאמר של המפקד עובר, ואחריו גל של אבנים, גדולות, קטנות, אפילו פח אשפה זרקו עליו. אני וניר רצים לכיוונם, יורים כדורים לכל כיוון, לא רואים בעיניים כלום חוץ מפלסטינים שיורים עלינו בחזרה. כמו במשחק ששיחקתי כשהייתי ילד, כולם יורים על כולם. אז זה היה בשביל להציל את פרל הרבור, עכשיו זה כדי להציל את נחמן ותשעת הילדים. יורים ורצים אחורה, לכיוון שאר הצוות. המפקד צורח בקשר שהוא מאבד פה חצי צוות ושישלחו כבר את התגבור המזדיין הזה, ואז, זה קורה. ילד בן 15 שזרקו לו לידיים קלאצ'ניקוב יורה צרור לכיווננו. אני מזנק על ניר שנזרק אחורה מההדף, לתוך המדרכה מעוטרת הקליעים. שומע את הצרור הזה ויורה בחזרה את כל מה שיש לי, ואז מתרומם ורואה את הילד נזרק מהגג כמו בובת סמרטוטים ואת הפלסטינים בורחים וצורחים על כמה שאלוהים גדול ונאור.

אני ממשש את עצמי, רואה שקצת נשרטתי בזרועות, ומסתכל לכיוון ניר. ניר כבר לא הבחור החסון שהגיע לפלוגה מנהלל. ניר, כרגע, גוף מרוטש מכדורי רובה, עם מבט קפוא ומבוהל, חזה עולה ויורד בהיסטריה כזו, של אנשים גוססים. אני זורק את הרובה שלי ורץ איתו עליי לכיוון האמבולנס שסוף סוף הגיע מהמפקדה. אני נזרק לתוך האמבולנס ורואה איך ניר מאבד דם בכמויות, איך המפקד צורח בקשר, ואיך הנהג ממרר בבכי ודוהר דרך הסמטאות.

אחרי שבוע, ניר כבר במיטה בבית חולים בחיפה. בחדשות כבר המשיכו לאסון הבא בתור, משהו עם אוטובוס שהתרסק עליו סלע בדרך ליטבתה, ואני יושב על כיסא ליד המיטה של ניר, רואה אותו מחובר לצינורות, לא בחור חסון אלא בנאדם שבור ומרוסק, שמזכיר לי בכל לילה, בשיחה שלנו, איך בכלל נשלחנו לתחקר מבוקשים ונקלענו לתוך החרא הזה.

המפקד אמר לרוץ, אז רצנו. בשביל מה, ומה לעזאזל ייצא מזה, לא בדיוק ידענו. אבל רצנו, כי זה מה שצריך לעשות כשהמפקד אומר. רצים.

הלוואי שתהיה לי את האפשרות להשתפר עוד ועוד ועוד עם הכתיבה, בגלל שכשאני בשיא מסויים, אני כותב סיפורים כמו זה שמעליי. 

קצת התעייפתי, מהרבה דברים ואנשים.