זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

לצאת מהרכבת של 8:00 ביום ראשון זה אתגר רציני. תדמיינו לעצמכם אפקט של פקק שמשתחרר מבקבוק שהיה סגור במשך הרבה זמן. הרכבת האחרונה הזו שיצאתי ממנה הייתה לפני חודשיים וחצי בערך, פלוס מינוס כמה ימים. חמוש באוזניות ובפוזת ה"מוקדם מדי אז שקט באמאשכם", נפלטתי לתוך לב המפרץ, נושם לרווחה ובוהה מהמדרגות הנעות בקהל העצום שמחכה לעלות עליה. קפה. אני צריך קפה. אין לי כסף לקפה, נשמע מוזיקה רועשת. צריך להוציא כסף, נוציא ונתקדם. 

היום חולף ועובר לו, ואני צועד ליד חומות העיר העתיקה של ירושלים, ולא לבדי, לשם שינוי. הכרתי אותה שבוע לפני הערב הקר הזה של אמצע מרץ. עברו כמה שעות של היכרות ושיחת סקייפ ארוכה אחת שאחריה, איך לומר בעדינות, נכבשתי. היה בה, ועדיין יש בה, משהו שונה מכל השאר - היא שפויה. צעדנו שם ודיברנו, אני לא זוכר על מה, מביך להודות. עבר הרבה זמן מאז והרבה מאוד דברים השתנו מהרגע הזה, שאיכשהו בתוך כל הטירוף של החודשים האחרונים נשאר חזק ופועם בלב שלי. איפשהו באמצע הירידה היא פתאום אומרת לי "אני אוהבת או-", ועוצרת את עצמה. רגע, מה? מה הלך פה? כבר? אפילו בלי נשיקת פרידה? בלי סוד אחד משמעותי באמת שנחלק רק בינינו? אפילו בלי הבטחה ממשית להמשך? 

נעצרתי במקום בלי יכולת להגיב. התבוננתי לעברה, מנסה לעכל את מה שהיה הרגע. שנינו שותקים. העיניים שלה מתמלאות בדמעות והלב שלי באהבה רגעית ונורא חזקה. נורא מפחיד להגיד דבר כזה, בטח על ההתחלה, והמבט שלה מסגיר את הפחד וההלם מעצמה. "אני מצטערת, א-א-אני.. לא יודעת" והדמעות מתחילות לזלוג לאורך פניה היפות, ואני נבהל ומצמיד אותה אליי לחיבוק מרגיע, מרגיש את הדמעות מכתימות לי את החולצה, ואת הנשימות המבולגנות שלה מתפזרות לי על הכתף. "זה בסדר, די, זה בסדר. אני לא נלחץ, אני לא אלך, הכל בסדר", והיא מרימה את הראש, לחיים נגועות בשבילים של דמעות ושואלת "מבטיח?" בקול קטן. אני עונה לה שכן, אני מבטיח, ומנשק לה את המצח, כי היא נמוכה ממני. 

אני לא בנאדם ששלם עם הבטחות שלו בדרך כלל, 

אבל בהסתכלות אחורה לרגע הזה ליד מגדל דוד, ההבטחה הזו הייתה ההתחלה של התקופה הכי מאושרת שחוויתי אי-פעם, אז לפעמים זה טוב להבטיח, ובמקרה הזה זה היה, ועדיין, הדבר הכי טוב בעולם.

היא מתכהה מול עיניה. היא חוזרת מהשגרה שלה בסוף של יום והיא רואה איך היא שקעה עוד קצת בתוך אגם השחור הקטן שלה, והיא מנסה הכל כדי לעודד אותה. משמיעה לה שירים שרק היא שומעת, נותנת לה לאכול דברים שרק היא אוכלת, מספרת לה סודות שרק היא יודעת, ולבסוף מתיישבת על הכיסא ומשקיפה אליה מבעד לענן המרחיק שביניהן. כשמגיע הלילה ואיתו זמן המקלחת היומית היא מתבוננת על המים ששוטפים מגופה את הסבון, הזיעה, האנרגיות הרעות, אבל איכשהו השחור הזה נשאר עליה כמו חותם. מכתים את עלי הכותרת האדומים והבשרניים, מלכלך את הגבעול המתוח והזקוף בגאווה בגוונים חדשים של בושה וכשלון, מאיר את הלילה הזה בגוונים חדשים של אור ומחשיך אותו בגוונים של חושך. 

"תראי", היא אומרת לה בקול רועד, "תראי איך אני בגללך, נתתי לך הכל... איך את מעזה בכלל אני לא מבינה, אני פשוט לא מבינה", והשושנה קומלת בתוך עצמה, מסתתרת מהמילים החדות כמו סכין, מתמלאת בעצב אשמתי, חדש, כואב יותר. היא לא יכולה להילחם בזה, לא משנה כמה היא תנסה. לא תצליח להתנער מזה, להשתחרר מזה, להתחיל מחדש. היא תרגיש כמו תקליט שבור, קלישאה שתולה בתוך עציץ ורוד. אין לה ברירה אלא להתרגל לשחור הזה שעוטף אותה וחוסם לה את האוויר, מונע ממנה את האפשרות להתקדם, לפרוח, לתת לאהבתה היחידה סיבה להשוויץ בה, לנופף בה מהחלון ולצעוק לכל העולם שזו השושנה שלי, זו תמיד תהיה השושנה שלי וכל השאר לא שוות כלום לעומתה. השושנה מבינה ויודעת שהיא תעשה הכל בשבילה, ולמרות הכל הופתעה כאשר ראתה במקלחת היומית שכף ידה של אהבתה השחירה ככה פתאום. כששאלה אותה מה קרה ענתה שלא שמה לב לזה עד עכשיו, ושכנראה צבע ממשהו שנגעה בו, וככה זה נשאר. ובינתיים השחור טיפס לאט לאט אל הזרוע, ואל הכתף, והיום שבו היא הגיעה אל הבית מהשגרה שלה שחורה מכף רגל ועד ראש, בדומה לחברתה עטופת השחור מהשורש עד קצה עלי הכותרת. השושנה פרצה בצעקות מבוהלות. היא האשימה את עצמה בזה, הרי אהבתה קילחה אותה בכל ערב ובטח שהיא נדבקה בזה ממנה, ומה היא תעשה, ומה המשמעות מבחינה בריאותית, ומה זה אומר לגביהן, וככה זה נמשך עד שאהבתה עטפה אותה בזרועותיה והן יצאו מהבית לטיול של התנגשות בין אור יום לחושך. 

הנעליים מתחככות במדרכה והרוח עומדת מולן כמו חומה בלתי נראית שמפרידה ביניהן לבין המשך הדרך. אבל זה לא עוזר לה, הן מתקדמות. חולפות על פני עמודי תאורה, מכוניות, ונעליים אחרות, חלקן מתקדמות כמוהן וחלקן מחוברות לפדאלים של אופניים, מדוושות את דרכן לאנשהו, מדוושות כי אין ברירה, ומתקדמות כי הדרך קוראת להן. בואי תכבשי אותי, בואי תספגי את מה שעברתי. בואי ותקחי אותי כמו שאני, חשופה ולוהטת ופרושה לפנייך, מחכה רק לך, והן דוהרות וחושפות ומגלות את הנסתר שנהפך לגלוי שנהפך לידוע,

והרגליים דוהרות ונשלחות קדימה, אחת אחרי השנייה בסדר מופתי, מסונכרן עם המוזיקה ועם הפקודות מאי שם במפקדה שבין האוזניים. להמשיך עד הכיכר, להמשיך עד המכונית, להמשיך עד המזח. בין השירים יש את השקט הרגעי שבו הרעש היחידי שנשמע זה רעש הרגליים פוגעות בדרך ורעש הנשימה המבולגנת, המהירה. הרגליים רוצות להפסיק, הן חייבות מנוחה, וכואבות מהשורש עד קצה העלים האחרונים שבקצותיהם, ובכל זאת נשלחות קדימה, מודעות בסוף ההתחבטות הקצרצרה שאין להן ברירה ועוד קצת והן שם. חולפות על פני מקום עצירה פוטנציאלי ועל פני זוג שעוצר ומתבונן בשקיעה, אחוזים בחיבוק. ברגע הזה המפקדה שולחת פקודה של דמיון, והריצה נהפכת למהירה יותר והעומס על הרגליים פוחת באורח פלא. אין דבר שיוכל לעצור אותן כרגע. העיניים נשלחות מטה לרגע, מתבוננות על הטירוף שמשתולל למטה, וקדימה אל הדרך,

והעיניים, העיניים עושות הרבה עבודה. מתכננות את הדרך, בוחנות אתגרים ומסלקות מכשולים. נהגים מקצועיים\אחראיים קוראים לזה "תכנון נסיעה". אתם יודעים, כדי שלא יהיה בלגאן שלם אחר כך. מתבוננות על העוברים והשבים, חלקם לבושים בחליפות ריצה שכאלה וחלקם לבושים בטרנינג ספונג'ה, חלקם עם נעליים שכנראה עלו מלא כסף, וחלקם עם כפכפים. העיניים רואות הרבה פנים במהלך המסע הזה, חלקן מוכרות וחלקן זרות לגמרי. הן אוהבות לנסות ולחדור אל המוח של העוברים והשבים. לראות מה מטריד אותם, לראות באיזה מצב רוח הם. המבט, לפעמים, אומר הכל.

אני רץ במסלול קבוע שבו למעשה הדבר היחידי שקבוע זה המסלול. החיים מתרחשים לי מתחת לרגליים בכל יום, קצת אחרי השקיעה. המוזיקה שאני שומע, הקצב שבו אני רץ, מזג האוויר, הריחות, הרעשים, האנרגיה, מצב הרוח, הכל משתנה והכל נזיל וזורם. בכל ערב אני יוצא למסע חדש-ישן, שבו אני קובע כל מה שקורה, ונותן לרגליים להוביל אותי לאן שאני צריך להגיע.