באכזיב הכל נראה אחרת, ובאכזיב בלילה הכל נראה אחרת. למען האמת, הכל לא נראה. חושך מוחלט, כאילו מישהו כיבה את האור מעל כל האזור. היא מחכה לי שם, קבענו בעוד ארבע דקות, ואני מפחד להתקדם אליה. אני יודע שברגע שאתקדם מעבר למחסום החושך הזה אני אוצף באור שהיא מקרינה ומביאה, ועדיין, אני בקושי זז, כי אני לא רואה כלום. הכל חשוך, גם מבפנים. כאילו אחד מהאנשים הקטנים שבתוכי כיבה את האור והלך לישון. אז אני מתקדם קצת, עוצר, נושם עמוק, ועוד קצת. ככה כל פעם, עד שאני באמצע הירידה. הרעש של היום נכבה מאוד מהר במקום הזה, שהוא ממילא, למען האמת, לא כל כך רועש. אולי זו הסיבה שאני כל כך אוהב אותו. מולי ההרים החשוכים והריקים של הגבול. כל כך הרבה דם נשפך עליהם ובגללם. בדמיון שלי אני רואה את שובלי האש של הטילים מגיחים במהירות מעבר לקצה הרכס וחוצים את השמיים בדהרה, והאזעקה מתלווה אליהם. אני מסתכל עליהם ומתקדם קצת, ומגיע לסוף הסיבוב. ערפל זוהר מציף את מגרש החניה של החוף. אני לא יודע למה לצפות. ציפיות נוטות לאכזב אותי, אז אני משתדל, במחשבה עמוקה של הרגע, לא לצפות. דקה וחצי, אני מחנה את האופניים באיזו פינה וצועד עם הידיים מגוננות על הפנים מהאור החזק לקצה המגרש. רק אנחנו שם.
והנה היא שם. כאילו היא חיכתה לי כל הזמן הזה. ואני מרגיש בבית.
*
והנה, נגמרת השנה הזו בספריה ואני יוצא לדרך חדשה בעיר חדשה-ישנה. בהסתכלות לאחור עברה עליי שנה מאוד לא קלה אבל מאוד לא קשה, בו זמנית. הגעתי למקום מגובש עם אנשים עם ראש אחר משלי וחיים אחרים לגמרי משלי, ולא חשבתי שאני אסתדר איתם, אבל וואלה, הסתדרתי, ואודה שאתגעגע לחוויה הזו, עם כל הדברים הטובים והרעים שהיא כללה בתוכה. אני לא עובר את השבועות האחרונים, ובעצם, את השנה האחרונה, בחרטה איומה על מה שעשיתי. החיים הם הרפתקה. נשבר לי הלב, התעצבנתי, נעלבתי, בכיתי, אבל המשכתי לחיות ולקום כל בוקר, כי תמיד יש יום חדש. אם אחיה את החיים שלי בתחושת באסה ופספוס על מה שאיבדתי בדרך לא אראה את מה שהשגתי בדרך, ולא אוכל לראות את מה שאשיג בהמשך. כשהגעתי לספריה וקיבלתי מבטים מופתעים מאנשים שונים ובעיקר משונים, ביניהם החבר הכי טוב שלי, כל הדיבורים הרעים האלו נכנסו לי קצת למוח, אבל מצד שני, לא קמתי בבוקר וסידרתי ספרים ועזרתי לאנשים עם ספרים כי "מה אחרים יגידו", אלא כי זה מה שרציתי לעשות. אם נחיה את החיים שלנו לפי מה שאחרים רוצים שנעשה, אז לא נחיה אותם. בעוד שבוע וחצי אני יוצא מהספריה בפעם האחרונה, יוצא מהשער ויוצא לדרך חדשה ובריאה יותר.
מכירים את אנשי הליד? אני מתכוון לאלה שאתם מכירים את פרצופם, אבל מעולם לא החלפתם איתם מילה. הם בכל מקום: הילדים של השכנים, האנשים המסתוריים בכיתה, עובדי הניקיון בחדר המדרגות של הבית. אצל כולכם עולה כרגע תמונה של לפחות אחד כזה שאתם מכירים. האנשים האלה, מתישהו ביחסים הלא קיימים ביניכם חציתם נקודת זמן מסויימת שממנה כבר מאוחר מדי להתחיל לדבר, כי המצב כבר יביך את שניכם הרבה יותר. הרי לא החלפתם מילה כבר מלא זמן, אז מה הטעם להתחיל עכשיו? הרי אלה הם אנשים שאפילו אם תיתקלו בהם על אי בודד, תתחמקו מלבקש מהם שיחה בסלולרי או עזרה בהבערת מדורה.
בכל מקרה, לחבר שלי עידו יש אחות, אפרת. וגם היא בחורת ליד. הייתי לא מעט בבית שלה, אבל לא דיברנו מעולם. היא גדולה מעידו וממני בשלוש שנים, כך שאם היינו צריכים טרמפ לאנשהו, היא הייתה מקפיצה אותנו. אפשר לומר שיחסינו הסתכמו ב"היי" וב"תודה" שהייתי אומר לה. זאת אומרת לא יותר ממערכת היחסים, נניח, שאני מנהל עם המוכר במכולת. ההבדל הוא שיחסיי עם עידו מעט יותר קרובים מאלה שהיו יכולים להיות לי עם אחיו של בעל המכולת.
לפני כמה זמן נסעתי באוטובוס לחיפה ופתאום אפרת עלתה. מובן שמיד הובכתי. כבר שלוש שנים אני דוחה את הקץ. מה אפשר לומר פתאום למישהי כזאת? ראיתי אותה מתקרבת לעברי וקפאתי. אפילו לא הנהנתי, לא הוצאתי מילה. וגם היא לא. היא התיישבה. מצאתי את עצמי יושב ומקלל בלב, מחפש משפטי פתיחה טבעיים שלא ייראו כאילו אנחנו מנסים לחתוך את המתח ששרר באוויר. אני שונא אוטובוסים, הכל שם כל כך פאקינג מביך. אפרת הסתכלה עליי והנהנה. גיחכתי. גם היא. פשוט לא היה לנו מה לומר ושנינו ידענו את זה. המבוכה האמיתית היא כזו ששני הצדדים כבר מוותרים על כל אפשרות לקטוע אותה, בהסכמה מלאה. ~ כעבור שבוע עידו מתקשר. לא עניתי לו. החלטתי נחרצות שזהו, יחסינו נגמרו. אני לא יכול לחזור לבית הזה שוב. המבוכה תהיה גדולה מדי בכל פעם שאתקל באפרת, ושלא לדבר על הטרמפים! אפילו "תודה" לא אצליח להוציא. עידו לא הבין. הוא שלח אנשים לדבר איתי, לשאול מה קורה איתי, למה אני מזניח, אבל את כולם נפנפתי. עידו הניח שעשה משהו נוראי. הוא שלח מכתבים, SMSים, טלפונים שלא נגמרו.
כעבור חודש של סינונים והרגשת "אוי אני כזה חרא בנאדם" הולכת וגוברת, כצפוי אצלי, עידו נתקל בי במקרה כשירדתי מהרכבת בת"א. "זה בגלל שמסריח לי מהפה?" שאל והביך את עצמו כשחיילת יפה לאללה עברה לידנו. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה היא דמיינה לעצמה!
"לא", עניתי.
"זה כי אני מדבר יותר מדי על מועדון קרב? אני יכול להפסיק", הוא מלמל במבוכה.
"לא, זה סרט בנזונה", אמרתי.
"אני יודע, גם הספר, למעשה, כשחושבים על זה מדובר במשל שנועד להמחיש כמה אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי ודור -" עידו ענה בהתלהבות.
"עידו!" קטעתי אותו. הכרוז הודיע שהרכבת לבנימינה תתעכב מספר דקות עקב תקלה במערכת הרמזורים. חייל מג"ב צעק לעצמו "כל הרכבתתת על הזיייןןן שללייייי".
"סליחה", עידו התנצל. "זה כי אני עדיין ישן במיטת קומותיים עם אחותי?" הוא ניסה. וואט דה פאק. הוא התחיל להתקרב למטרה. הנעתי מעט את הראש, מתחמק מלתת לו תשובה מוחלטת.
"כן? זה זה?"
"כן!" נשברתי, "אני נבוך מדי לידה! ישבנו יחד באוטובוס ולא החלפנו מילה! היא מסיעה אותנו ואני לא אומר לה כלום ותמיד יש שתיקה במכונית. היא בחורת ליד, אני לא יכול ככה!"
עידו נפגע והסתכל עליי במבט ריק. "אני, אני מצטער תשמע, אני לא יכול יותר, נשבע לך" אמרתי לו. הוא פתח את פיו. כשראשו מעט מורכן לעברי הוא אמר "אפרת אילמת", והלך לקצה השני של הרציף. מאז עידו לא חבר שלי יותר. אני מתקשר, ומועבר לתא קולי. אני שולח SMSים ולא מקבל תשובה. לפחות נשאר לי הספרן, למרות שגם הקשר איתו לא כזה איי-איי-איי.
"רגע, אז עוד כמה זמן נשאר לך להיות פה?" "איפה פה? בספריה?" "כן" "ארבעה שבועות, חודש, משהו כזה" "אז כדאי שתקום מהתחת שלך ותתחיל לברר עם עצמך מה אתה רוצה, לא ככה?" "לגמרי" וזו הסיבה שאני לא כותב פה בזמן האחרון ובקרוב. ניפגש בעתיד! :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
