זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

"אוקיי, צריך לעשות משהו", האקלברי פין הלך בין המדפים, נהנה מתשומת הלב ששאר הספרים נתנו לו כמנהיג המבצע החשאי הזה. 

"אבל מה?" שאל פינוקיו, ו"כן, מה בדיוק?" ו"איך בדיוק?" נשמעו מאגף המדע הבדיוני והספרים שהוצאו מהמלאי.

"אנחנו צריכים להפתיע אותו", צעד קדימה טינטין, "לתת לו משהו שהוא לא ישכח, משהו שיישאר איתו גם כשהוא יבוא כקורא." 

זה היה אחרי שעת הסגירה בספריה. כל הספרים התכנסו סביב הדלפק של הקבלה ושברו את הראש איך להפתיע ולרגש את הספרן שלהם, שמחר מסיים את השירות הלאומי שלו. הם אהבו אותו, והאמינו שהוא אוהב אותם. כולם הכירו אותו ונהנו מהבריזה הקרירה כשהוא הלך במהירות להביא ספר ללקוח וגם מההליכה האיטית שלו לידם, כשהוא מדבר בפלאפון או סתם מסדר אותם לפי הסדר. בלי שהוא יידע בכלל הוא איחד בין משפחות שהתערבבו עם סיפורי מלחמה עתיקים בין המדפים והאגפים, והתחבב על כל האנשים והיצורים והעולמות. ועכשיו, כמו כל מסע בחיים, מגיע הסוף. קארוליין מ"לילות ברודנטה" לא מפסיקה לבכות וג'ק ריצ'ר מטלטל את הראש באכזבה ועצב עצור כשהם מבינים שוואלה, השעון דופק ותיכף הם יישארו עם אותם אנשים ישנים. 

"אני חושב שיש לי רעיון", הגיח מהפינה עמיר מ'ארבע בתים וגעגוע' של אשכול נבו, מלווה, איך לא, בנועה. "אני חושב שנועה צריכה לצלם אותו, אבל שזה יהיה אמנותי, ומיוחד, ובינתיים נשיר שיר ראפ שלא קשור לכלום ולא הגיוני בכלל לגבי העלילה של הסיפור."

"אויש, תשתוק כבר, נבוב שכל אפוף שיכר, אין דבר", התפרצו לרעיונו טילין ובאלין, ההוביטים חסרי הסבלנות והחרזנים הכפייתיים מ'שר הטבעות', "הרי אין לזה סיכוי, כל תכנון יהיה בזוי!"

וכמו בהינתן אות, כל הספרים פרצו בויכוחים ומריבות אל תוך הלילה. הכל משורה גדולה שמסמנת לב ועד הסתדרות עצמאית על המדפים הוצע, ואף אחד מהרעיונות לא יושם או הוסכם על כל שאר הצדדים. למען האמת, הם נשאבו כל כך חזק אל תוך הויכוח הגורלי הזה שהם לא שמו לב שמתחיל להתבהר מסביבם, והתנועה בכביש הראשי שצמוד לספריה מתחילה להתגבר ולהצטופף בפקקי הבוקר הקבועים, והספרים מצאו את עצמם בלי אף רעיון טוב אחד. הם התמלאו כולם כאחד במלנכוליה של סוף ופרידה, וגם הספרן הזה, שבסך הכל מסתדר עם מה שמביאים לו, עם או בלי מחוות קיטשיות. 

הם היו הרבה, הסודות שהוא קבר. 45 כאלה, ליתר דיוק. כל אחד מהם שוקל חצי טון ואחרי שכל אחד כזה נטמן בעפר ובאבנים אז הנשימהשאיפה שלו התארכה עוד קצת. זה היה יום חם, סוף אוגוסט, התקופה שבה האוויר עומד והאנשים עצבניים. הסוד של הסכין התגלגל במגושמות לתוך הבור שלו, משאיר אחריו חבטה עמומה. למרות שזה כאילו בית קברות מפוצץ במצבות ועוד שנייה החגים מגיעים דווקא היה ריק שם, והים שנמצא ממש ליד החומה שמקיפה אותו היה סוער. מדי פעם כל בנאדם צריך ניקוי כזה של המערכת לקראת השנה החדשה, ולפעמים סתם ככה, כשהוא מרגיש שעומד להתפוצץ לו פקק של שמפניה בגרון. העיר מתכנסת בעצמה כשהשמש יורדת מבעד לאופק המימי. אנשים רצים הביתה לנשים שהם לא אוהבים וילדים שהם בקושי זוכרים להכין להם את הסנדוויץ' בבוקר, ומהצד, בין המצבות, הוא מסתכל עליהם. הרוח מפזרת קצת חול ושש רגליים למטה הסודות נאבקים עם סודות משנים קודמות על קצת מקום. אף אחד לא יודע שאחרי סערת המחשבות הבאה הכל ישתנה. 

ומה הסודות שלכם?

ויולט אומרת לי שזה עניין של בחירות בחיים. היא מצביעה על זוג חתולים והיא אומרת שהם בוחרים לאכול מהפח הזה ולא מהזה שמעבר לכביש. אני חושב שזה מטומטם, כי מה זה משנה, פח זה פח, אבל מבין שאם הם יחצו את הכביש הם יידרסו, ובחיים זה גם קצת עניין של טריטוריה, נוחות וויתורים. בינינו מפריד כרגע קיר זכוכית של 15 טון, וכל מה שאני צריך לעשות זה להרים את הטלפון ולחייג את המספר שלה. אבל אני לא מסוגל. על כפות הידיים שלי יש כפפות עשויות בטון. אז אני יושב על הכיסא המשרדי הזה ורואה אותה מסתכלת עליי בחוסר אונים, ולאט לאט נעלמת, כאילו יש מעליה מסך של גשם שמתחזק ומתחזק ומטשטש ומשכיח את הכל. 

אני מדבר יותר מדי. זה ידוע לכל מי שמדבר איתי ביומיום. מין הרגל מהתיכון לא לסתום ת'פה בשביל לקבל בטחון מהמילים שנדבק בתוכי. אבל איתה זה ידוע מראש שהיא מצפה שאני אגיד לה את המילים הכי יפות ונכונות ומושלמות שיש. המילים שמגיעות לה בשביל העתיד שמגיע לנו. אני אבקש ממנה להסתכל לי בעיניים כשאני אגיד לה את כל זה. אמנם הרבה יותר קשה לי להתמודד עם זה ככה, אבל עד שאתמודד אני באמת מעדיף ללכת על זה עד קצה גבול היכולת, כמו לוליין שמותח את החבל בקרקס עד שהוא מתוח לחלוטין, או כמוני, שרוצה להגיד הכל ופשוט לא יודע מאיפה להתחיל.