הבלוג גם בכתובת ~ www.jonas.col.li

מייל : [email protected]

טלפון : 03-9029980

פקס : 03-9022111

גלגל"צ:

http://www.glgltz.co.il
לחצו על "צור קשר" ואז על "בחירות"

פייסבוק: https://www.facebook.com/glgltz.co.il

אם זה באמת יושמע זה יושמע בימי א'-ד' (אחד מהם) בין השעות 13:00-16:00

גל"צ:

מייל: [email protected]

טלפון: 03-5126666

קווין ודניאל באירוע של סמסונג לתקווה לילדים.

 

הייתי חייבת את זאת, היא פשוט חמודה^^

 

ב-7.6 קווין ודניאל היו באירוע של סמסונג של חברה בשם "Gala". לצערי הרב אין עוד פרטים, בשניה שאני אמצא אני אוסיף ^^

 

ניק עונה על שאלות של מעריצים בתכנית של MTV בשם "The Seven"

ניק עונה  על שאלות מעריצים. שמעתם מה הוא אמר? בסופו של בר הולך להיות דיסק חדש של שלושתם, אבל כרגע הם דיי כל אחד עסוק בדברים שלו. באסה):

ניק ודלטה בחופשה.

כמו שאמרתי לפני איזה פוסט או שניים, ניק ודלטה (26. אין, הייתי חייבת להגיד את זה) יצאו לחופשה -

ניק צייץ -

"אני מרגיש מבורך. כל כך הרבה דברים טובים קרו לאחרונה".

אני היחידה שרואה שהוא לא בדיוק נראה שמח?

התיבות מקרופונים של ג'ו ל-Pepsi Summer Bash

אוקיי, אתם לא תאמינו מה מצאתי. לפני יומיים (11.6) התקיימה ההופעה הראשונה של ג'ו שבה הוא ששר את "See No More" בלייב. והתמונות שמצאתי היו... המקרופון שלו!

כמו שאתם יכולים לראות, על התמונה הראשונה כתוב (החלק החשוב)- "3 Inside" (שלושה בפנים.כלומר, המקרופונים של שלושתם).

ולא, אין לי שמץ של מושג למה לעזאזל כתוב על השני ניק ג'ונאס.

 פרנקי חוגג סיום כיתה ה' (:

ת'כלס, לא הייתי כותבת על זה אלמלא התמונה המטרידה במיוחד שפורסמה בטוויטר:

תגידו לי כמו מה זה נראה יותר- סיום תיכון או סיום כיתה ה'?!

מזל"ט בכ"מ ^^

תמונות מה-Pepsi Summer Bash!

ולמי שזה לא אומר לו כלום, מההופעה של ג'ו בשיקגו - ההופעה הראשונה עם סי נו מור בלייב P:

תמונות מקליפים \ ממאחורי הקלעים שלהם

-מנקודת המבט של טיילור, ג'ו ער-

ג'ו ומנדי ישבו ורבו על התכנית, בפעם החמישית באותו יום. מנדי התעקשה שזה לא יעבוד, מיילי טענה שהיא מסוגלת לזייף את האישורים שאנחנו צריכים ("כבר עשיתי את זה פעם," היא טענה. מיילי, יש משהו שאת רוצה לספר לנו?) ואני ישבתי וכתבתי שיר, כרגיל. זה קרה הרבה לאחרונה - כנראה בגלל הקשר המחודש שלי עם ג'ו. אהבתי אותו אז, וזה לא השתנה עכשיו. אני עדיין אוהבת אותו- אפילו יותר.

אבל הוא שבר לי את הלב. כל כך כעסתי עליו באותו רגע, אמרתי לו שאני לא מתכוונת לדבר איתו יותר, אפילו יצאתי עם אחרים, אבל זה לא שינה כלום. במיוחד לא מאז שאביגייל מצאה את התמונות הישנות שלנו ביחד (חשבתי ששרפתי אותן), שרק חזקו את הרגשות שלו. אבל עכשיו אני לא אוכל להיות איתו ביחד. יש לו חברה (שאני בספק אם הוא זוכר את השם שלה כרגע. או בכלל).

"טיילור, מה את חושבת?" שאל מיילי לפתע, קוטעת את המחשבות שלי. "נכון שאם ג'ו פשוט יקום, ילך וישחרר את האחים שלו זה יהיה מזור? כי הוא אמור להיות בקומה," שאלה מנדי.

"כן, כי אם את או אני נלך לשחרר אותם זה יהיה הגיוני יותר," ענתה מיילי בלעג. מנדי גלגלה את עיניה.

"מיילי, בפעם המיליון, אני לא יכולה לשחרר אותם! אני רוח רפאים, זוכרת?"

ג'ו ואני פשוט ישבנו שם ובהינו בה, המומים. מנדי. רוח רפאים. זה פשוט לא היה הגיוני... מלבד העובדה שכולם התעלמו ממנה כשנכנסו לחדר, וזה לא נראה היה כאילו היה אכפת לה יותר מידי. אולי זה היה הגיוני יותר משחשבנו.

היא סיפרה לנו הכל - התאונה, איך היא גילתה שהיא רוח ומי יכול לראות אותה. מי היה מאמין שהחיים שלי יתגלגלו לדבר כזה... בטח שלא אני.

-מנקודת המבט של דניס-

"פול, אנחנו פשוט חייבים להוציא אותם! ג'ו התעורר, והם היו שם יותר ממה שאתה ואני היינו שם ביחד. מגיע להם להיות איתו עכשיו," אמרתי בשקט. רבנו בקפיטריה על עם להוציא את הבנים או לא. כל מה שהוא חשב עליו זה התדמית שלהם בתור להקה- למה הוא לא יכול לראות שיש כל כך הרבה דברים אחרים מלבד זה? אם הוא היה רואה את זה, לא היינו מנהלים את הויכוח הזה עכשיו.

"דניס, אני מבין מה את אומרת," הוא אמר, חסר סבלנות. "אבל זה לא משנה כלום. מאוחר מידי עכשיו."

"פול, אף פעם לא מאוחר מידי! אם נרצה להוציא אותם, אנחנו נוכל להוציא אותם. הבעיה האמיתית פה הוא שאתה חושב רק על התדמית שלהם!" צעקתי. כל כך נמאס לי מהוויכוחים הבלתי פוסקים האלה בינינו, על התדמית שלהם. לפעמים אני מתחילה לחשוב שלא היינו צריכים לקבל את ההצעה של קולומביה רקורדס – או לפחות לא לתת לפול לנהל את הלהקה יותר. האחות שטיפלה בג'ו התקרבה אלינו.

"מר ג'ונאס וגברת ג'ונאס? יש לי חדשות רעות." יופי, בדיוק מה שהיינו צריכים. "טיילור סוויפט, מיילי סיירוס והבן שלכם, ג'ו ג'ונאס? הם נעלמו."

איך הם יכלו להיעלם עכשיו?

-מנקודת המבט של ניק-

נאנחתי בתסכול. הפסיכולוג בדיוק עזב את החדר שלנו אחרי עוד  שעה חסרת משמעות. קווין קם למטבחון להכין לנו ארוחת ערב, ואני נשארתי על הכורסא שעליה ישבתי, מהרהר. מה עם ג'ו כבר התעורר? מה עם הוא כועס עליי? מה אם הוא חושב שנטשתי אותו?
נשמעה דפיקה בדלת. קמתי באיטיות ופתחתי אותה. הרגשתי שאני עומד לצרוח כשראיתי מי בדלת. מיילי, מנדי, טיילור וג'ו.

"קוו, אתה חייב לבוא לראות מי בדלת!" קראתי בהתרגשות. כמעט אף פעם לא השתמשתי בטונים כאלה, והוא רץ במהירות כדי לראות מי זה. הוא חיבק את ג'ו, והם דיברו קצת, לפני שהוא התפנה אליי. הוא החזיק את ידיי, והסתכלנו אחד על השני – לא היינו צריכים מילים בשביל לדעת מה השני הרגיש.

"א...אתה ער?" שאלתי. פחדתי מהתשובה- אם כן, יכול להיות שהוא כועס עליי... אם לא, איך הוא פה?. אבל הוא הנהן. "אני כל כך מצטער שלא הייתי שם בשבילך, אמא ואבא תקעו אותנו פה, ואני אבין אם אתה כועס עליי-"

"אין לי שום סיבה לכעוס עלייך. ניקי, אתה לא ביקשת להיות פה." הוא צחק. לפני שהבנתי מה קורה, הרגשתי את שפתיו צמודות לשלי. התנתקנו במהירות ומצאתי את עצמי מסמיק. טיילור עמדה מאחורנו ונראה היה שהיא עמדה להקיא. ברצינות?

התיישבנו על הספה, כשג'ו באמצע, והתחלנו לדבר. סיפרנו לו כל מה שקרה, איך הם שלחו אלינו פסיכולוג כל היום... הכל.

"רגע, ג'ו, מה אמא ואבא אומרים על זה שאתה פה?" שאל קווין. לג'ו היתה הבעה מוזרה על הפנים – הכרתי אותה יותר מידי טוב. הם לא ידעו.

"בפעם האחרונה שאני ראיתי אותם, הם רבו בקפיטריה אם להוציא אתכם או לא. בהחלט אפשר לנחש מי באיזה צד," הוא גיחך. "אבל משהו הזוי יותר -  מנדי היא רוח רפאים."

קווין ואני ישבנו שם, המומים. ג'ו הנהן כשראה את ההבעה שלנו. "ככה אני הגבתי כשגיליתי את זה."

-מנקודת המבט של ג'ו, פלאשבק-

לא יכולתי לעכל את זה. מנדי, אותה אחת שאני מתאהב בה שוב, היא רוח רפאים. אבל זה פשוט לא היה הגיוני- בשביל להיות רוח רפאים צריך למות קודם... לא? והרי אף אחד אף פעם לא הודיע לנו שהיא מתה. רק שהיא עזבה את העיר... חשבתי על זה קצת, כשנפל לי האסימון.

"כשהם אמרו שעזבת, הם התכוונו שעזבת לנצח, נכון?" שאלתי. היא הנהנה וסיפרה לנו הכל. טכנית, זאת היתה אשמתי.

-סוף פלאשבק, בחזרה לנקודת המבט של ניק-

"רגע, בסופו של דבר- אם אמא ואבא חושבים להוציא אותנו מפה, למה אתם באתם?" שאלתי. ג'ו נראה נעלב. "לא שאני מצטער על זה כל כך."

"הם חושבים להוציא אתכם זמנית מפה," הדגיש ג'ו. "במילים אחרות? זה לא יקרה. אז באנו לשחרר אתכם." הוא משך בכתפיו.

"ואיך בדיוק תעשו את זה?" קווין חקר.

"יש לנו תכנית."

פרק ראשון- psycho

תקופת זמן של הפאנפיק: 2007 (קאמפ רוק) עד 2011.

you know when the sun forgets to shine
I'll be there to hold you through the night
And we'll be running so fast we can fly tonight
And even when we're miles and miles apart
You're still holding all of my heart
I promise it will never be dark
I know..we're inseparable

ניק הניח את העט. שיר חדש לאלבום השני שלהם. הוא עבר על השיר וחייך לעצמו חיוך קטן. אם המעריצים (או יותר גרוע, המשפחה שלו) היתה יודעת על מה השיר, הם היו משתגעים. למעשה, אם המשפחה שלו ידעה, זה היה אפילו גרוע יותר. הוא נרעד מהמחשבה על זה.
"היי, אח קטן," הוא שמע את הקול של ג'ו מאחוריו. הוא יכל להריח את השמפו של ג'ו- למה כל פעם שהם הגיעו למלון חדש הוא היה חייב לגמור לפחות שני בקבוקים ביום? "כתבת שיר חדש לאלבום שלנו?"

ניק הנהן. "מה דעתך? כבר יש לי לחן. רק צריך לבחור מי ישיר אותו, אני לא חושב שזה יכול לעבוד בתור דואט."

"או שנוכל לשיר אותו ביחד," ג'ו קרץ, כאילו התעלם מהמילים האחרונות. הוא התלבש וירד לצילומים, משאיר את ניק מאחוריו, מהרהר.

"או שנוכל לשיר אותו ביחד."

***

ג'ו נכנס למשרד האפלולי של קת'רין, הפסיכולוגית על הסט. הוא שנא את המקום הזה כמעט כמו ששנא את הימים שבהם השיער שלו לא הסתדר. הם טענו שמשהו היה לא בסדר, שהוא לא מפוקס, ואחרי הרבה בקשות (וכל הקטע הזה של "הסרט יעזור לקריירה שלכם, לך תעשה את זה"), הוא הסכים ללכת לראות את קת'רין. וככה בחודש האחרון הוא מצא את עצמו בימי שני וחמישי אצל קת'רין , ולפעמים גם בימים אחרים שהם חשבו שמשהו לא היה בסדר. או בקצרה, כמעט כל יום הוא מצא את עצמו שם.

"ג'וזף," ברכה הפסיכולוגית. "איך עבר עליך היום?"

"בסדר," ענה ג'ו ביובש. "למה קראת לי לפה? זה לא היום של הפגישות הקבועות שלנו, ותכף מגיעה הסצנה שלי. אני צריך ללכת."

"חשבתי על משהו," היא התחילה.

"מדהים," ג'ו גלגל את עיניו. לא נראה שהתגובה שלו הפריעה בכל דרך כלשהי לקת'רין – היא כבר היתה רגילה לזה. במיוחד ממנו.

"מתי היתה הפעם האחרונה שהיית מאושר? מאושר... באמת?"

הוא חשב על השאלה. הפעם האחרונה שבה הוא היה מאושר באמת? טוב, זה היה קל. הוא לא היה צריך לחשוב הרבה בשביל זה.

השעה היתה אחת בלילה. ג'ו ישב בסלון וחיכה שאחיו הקטן יחזור, אחרי שניק הודיע לו שהוא נשאר עם החברים שלו עוד קצת. משום מה, משהו בתוך ג'ו אמר לו לחכות לו. אז הוא חיכה.

דלת הכניסה נפתחה בחריקה. ניק נכנס פנימה על קצות אצבעותיו, מנסה שלא להעיר אף אחד.

"איך היה?" הוא שמע את הקול של אחיו הגדול מהמטבח. ג'ו עמד שם והחזיק שתי כוסות מים, והושיט לניק אחת. ניק הנהן בתודה ולקח את אחת מהכוסות.

"כיף. למה אתה ער? אנחנו נפגשים עם הוליווד רקורדס מחר. ואנחנו צריכים להרשים אותם, וזה לא יעזור במיוחד אם תהיה עייף." ענה ניק.

"חיכיתי לך," ג'ו משך בכתפיו. "חוץ מזה, זה לא שאתה יותר טוב. אני לפחות רגיל לישון בשעות כאלה לפעמים."

"אל תתגרה," ניק גלגל את עיניו. הם עלו למעלה ונרדמו במהירות.

***

ג'ו לא ידע איך הוא הגיע למצב הזה. הוא התעורר בבוקר, ומצא את עצמו במיטתו, כשהראש של ניק על חזהו. אחת מהידים של ניק אחזה באחת מידי והשניה נעה באיטיות על רגלו. הוא חייך לעצמו חיוך קטן.

"בוקר," הוא בירך את אחיו הקטן. ניק פקח את עיניו והביט בו בישנוניות.

"ממ..." ניק מלמל ועצם את עיניו בשנית, קובר את ראשו בחזה של אחיו הגדול.

לא הוא ולא ניק סיפרו על זה לאף אחד. ג'ו פחד שהרגעים אלה יחזרו שוב כשגילה שהם חולקים חדר במלון... אבל קת'רין לא היתה צריכה לדעת על זה. זה לא היה עניינה.

"אם יש משהו שגורם לך להרגיש מאושר, תחזור עליו." היא אמרה בשקט. ג'ו הנהן ורץ לחדר שלהם – הוא ציפה שניק יהיה בצילומי הפוטושוט. או בצילומים. זה לא שינה כלום- הוא לא היה אמור להיות בחדר. אבל הוא היה שם, על הספה, חיוור. ג'ו רץ וחזר עם כוס מים ומזרק האינסולין שלו.

"ניקי, הכל בסדר?"

ניק הנהן.

"בדקת את רמות הסוכר שלך?"

ניק הנהן בשנית. הוא פתח את פיו, כאילו עמד להגיד משהו, אך בסוף התחרט ושתק. כאב לג'ו לראות את אחיו הקטן סובל ככה- הוא רק רצה לדעת שיש משהו שהוא יכול לעשות. לפתע עלה לג'ו רעיון.

"אולי-אולי תצטרף אליי הלילה? אני רק רוצה לוודא שהכל בסדר," הוא הוסיף במהירות. ניק הנהן חלושות, כשהמשפט האחרון מהדהד בראשו – אני רק רוצה לוודא שהכל בסדר.

קווין נכנס לחדר, ושלושת האחים ירדו במהירות לצילומים, כשכל אחד מהם שקוע במחשבות. זה יכול לקרות? האחים הקטנים שלו מתאהבים אחד בשני?

לילה לבן נוסף בבלוג!

 בגלל ההצלחה של הקודם (היה כיף^^), החלטתי לעשות עוד אחד, ממש בתחילת החופש הגדול (אני מתכננת הרבה כאלה חופש).

ב-8.7 יהיה לילה לבן שני, שיתעסק בעיקר בדיבורים ובפאנפיק (כן, דניאל! שלא תגידי שאני איטית, אני אעלה איזה ארבע פרקים בלילה! נראלי...)., אם יש בקשות ~ מוזמנים.

הבאת האחים לישראל.

חתימה על העצומה להבאת האחים לארץ.

הכתובת שלה: http://www.atzuma.co.il/jobroil

המטרה שלנו היא 15,000 איש - זה הרבה, אבל אם תוכלו לשלוח אותה למעריצים שאתם מכירים \ כל מי שמוכן לחתום - תודה רבה♥

קבוצת הפייסבוק להבאת האחים לארץ. 

אומרים שאחרי הקבוצה עוקב מפיק (אני לא אכתוב שזה בטוח כי אני לא יודעת לגבי זה), בכל מקרה, מי שיכול לעשות 'Like'- לי אישית אין פייסבוק אז קצת קשה  לי לעשות את זה- תודה מראש. כאן.

עוד עזרה אפשרית

א) אם מישהו יעזור לי למצוא דרכים לתקשר עם המנהלים של הלהקה: פיליפ מקנטייר \ ג'וני רייט \פול קווין ג'ונאס  (אבא שלהם), תודה. המטרה היא להראות גם להם שיש פה מעריצים שרוצים שהם יבואו (:

ב) פרסמו את העצומה \ את זה אתם רוצים שהאחים יבואו בטוויטר אם יש לכם, מייספייס, פייסבוק (בלי קשר לקבוצה), מייל, שורת מסנ' למי שיש, הכל.

ג) האתר הרשמי של האחים: http://www.jonasbrothers.com/ תגיבו על ישראל כמה שאתם יכולים, המטרה היא להעלות את זה למודעות.

ד) בלייב צ'אטים - שוב, תעלו את ישראל למודעות.

ה) למי שיש משתמש ביוטיוב, תפיצו:

עוד רעיונות יתקבלו בברכה, מוזמנים לכתוב בתגובות (:

גמרתי! D: