לפעמים אני מרגישה כאילו כל החצי שנה הזו של חיוכים ואושר,

הייתה סתם אשליה..

ועכשיו פשוט קיבלתי את כאפת ההתעוררות וחזרתי לאותו מצב כמו קודם.

מתאמצת כדי לצחוק, מזייפת את החיוך..

כאילו החצי שנה הזו לא הייתה קיימת כלל.. והייתה סתם חלום.

אני יודעת שהערכתי את האושר הזה, וידעתי שזה ייגמר מתישהו.

בטח כשתלך לצבא. אבל לא חשבתי שהאושר ייגמר כל כך מהר..

לא חשבתי שאושר פשוט מעביר לך את הזמן כל כך מהר..

לא רציתי שהזמן יעבור כל כך מהר..

רוצה אותך ומטביעה את היגון שלי אצל אחרים..

כל פעם שאני רוצה לדבר איתך, אני מתקשרת אל אותו ידיד.. ומדברים שעתיים בטלפון..

ורק אז אני מבינה כמה שאין לי כבר על מה לדבר איתך, אהוב שלי

שאני רק רוצה לשכב מחובקת איתך בפעם האחרונה, ולהגיד לך שאתה מכאיב לי יותר מידי,

שכואב לי יותר מידי..

אבל מצד שני, מה נשאר לי אם אני אפסיק את הקשר איתך?

כלום..

לא אושר

לא חיוכים

לא תקוות שתחזור להיות שלי

אבל מצד אחר לגמרי, מה יש לי, עם הקשר איתך?

כלום..

אני לא מאושרת

בטח שלא מחייכת

לא צוחקת

ולא מקווה, כי אני יודעת שגם אם נחזור, אתה הרסת את כל מערכת היחסים הזו.

אני מבולבלת, מרגישה תלויה באוויר..

אני לא יודעת מה הייתי מעדיפה,

להעביר את הזמן קדימה, לעוד שנה, כשאתה תהיה עמוק בזיכרון..

או לחודשיים אחורה, בשיא הקשר שלנו, ולראות כמה מאושרת אני, ולהמשיך את הקשר הזה חודשיים בידיעה שהוא ייגמר..