שלום כולם,וסופ"ש נעים!
אז הינה הראישון לספטמבר כבר מאחורינו,כבר מאז כיתה ו' אני לא מתרגשת לקראת התאריך הזה,כמובן יש תמיד חששות והרבה היסוסים אבל ההתרגשות עצמה לא ממש קיימת כבר,פשוט עבר לי,כניראה.
הוא לא היה בידיוק כמו שחשבתי הראישון לספטמבר ודווקא הפעם זה די טוב שכך,לא נעלצתי להיות צבוע לאחרים ובעיקר לעצמי וכל פעם רק לשלוח איזשהו חיוך מזוייף לכל העובר מולי,ואפילו לא נעלצתי לתת חיבוק שלא באמת מלא בגעגוע ובחשק הגדול לראות ולהיות עם אותו בן אדם-אני לא יכולה להיות צבועה לאנשים כי אני לא מרגישה טוב ואמיתית עם עצמי,אני לא אוהבת להעמיד פנים,
אם אני בדיכאון אז אני לא רוצה להעמיד פנים ולחייך וכל הזמן לזרוק את המשפט "הכל בסדר,הכל בסדר" כי זה אפילו יותר מקשה.
אני מעדיפה להיות אני,האמיתית,אבל יש פשוט מקומות וזמנים שדי דורשים מאיתנו (או לפחות מימני) לא לגמרי להיות איך שאני,
והראישון לספטמבר בבית הספר זה אחד המיקרים שאני מדברת עליהם,יותר מידי חיוכים לכולם וכו'.. אבל אם אני לא באמת התרגשתי לקראת היום הזה?אם אני לא באמת התגעגעתי לאנשים שם? למה אני צריכה להעמיד פנים...אבל בעצם אני יודעת את התשובה ובגלל זה פה אני וויתרתי על סימן השאלה,כי יש לי נימוסים ואני מבינה שביום כזה שהעצם הוא התחלה חדשה לכולם אז לא צריכה לבוא באיזה פרצוץ רציני מידי ונוקשה,אבל עדיין האם נימוסים צריכים לבוא על ביטוי אישי?...כניראה לא משהו שאדע בקרוב.
אבל כמו שאמרתי,בעיקרון היה סבבה לגמרי,באתי לאנשין שדווקא כן חשובים לי עד כמה שאפשר נתתי חיבוק ואמרתי שאני שמחה שהינה אנחנו ניפגשות,ובעיקרון לא ממש הסתובבתי בשכבה לא הרגשתי את זה דחוף כל כך העדפתי לשמור על הפרופיל הנמוך,לא צריך להתרוצץ בכל הכיתות ולתנפל על כולן ולהידחף אולי לגיבוש הכיתתי,לפחות לדעתי. אבל אחר כך למדנו ואפילו כבר נתנו לנו ישר שיעורים ולהתכונן לבוחן. כן הינה זהו התחלנו לגמרי בלימודים והמערכת.... ווואו הוסיפו המון שעות!
אבל לא נורא הינה הכל התחיל,חזרה מוחלטת לשיגרה ואממ שוב שיהיה המון בהצלחה!
גם היום השני והשלישי היה רגיל ומאוד נחמד הרבה מורים ומורות חדשות כבר החלוקה להקבצות במתמטיקה אני א'1 (מצויינות),המורה שלנו למתמטיקה קוראים לו רומן ולדעתי לפחות מהרושם הראישוני שהוא יצר ועדין יוצר הוא מורה טוב,מצחיק אבל קפדן מאוד וגם די רציני הוא לא נותן השתוללות פה וגם כבר רבים מוותרים על זה לא כמו שנה שעברה,כי זה מורה גבר ויש יותר כבוד עליו מאשר מורה אישה לפחות אצלנו בכיתה ובהקבצות,וכל שנה ושנה זה יותר רציני וכל שנה ושנה יותר מתקרבים לדבר האמיתי,וזה אומר השקעה, השקעה ולמידה, למידה!
וחוץ מהנושא הלימודי כמו שסיפרתי בפוסט הקודם,השבוע יש לי עוד סיבה להתרגש(?),לחשוש ולהסס,וזה בואה של סבתא שלי,
סבתא שלי מצד אמא שלא ראיתי אותה כבר בערך 8 שנים היא הגיעה ביום חמישי מאוקראינה לארץ.
וכבר מהתמונות שהיו ברשותי היא אמוד השתנתה,מאישה מלאה עם שיער בלונדיני הפכה לאשא מאוד מאוד רזה עם שיער שחור,
מאישה בריאה שמוקפת בהמון אנשים ושעבדה המון עם ילדים שם באוקראינה היא הייתה לבדה,המערכת עצבים שלה התשנתה יש לה משהו נפשי-בעיה נפשית היא לא חמורה או רצינית כל כך אבל היא קיימת בהחלט.
וההתרגשות שלי היא לרוב תוקפת אותי דווקא בדקה התשעים,אני יכולה כל היום להיות רגועה אבל אז ברגע שהכי אסור לי אני דווקא הכי לחוצה,הכי נרגשת פשוט הכי ,הכי. וזה משבעצם קרה לי כשהלכתי לפגוש אותה,אחרי שאמא שלי והחבר שלה הלקחו אותה מהנתב"ג (שלא יכולתי להגיע עליו כי היה לי בית הספר ואיני יכולתי לפספס כבר ביום השני רק בית ספר,לא מתאים לי פשוט)
היא החליטה שהיא תגור אצל דודה שלי וכך היה הסיעו אותי לדודה שלי ואמא שלי סיפרה שהייתה הרבה התרגשות שהתלוותה בדמעות,אבל לא ידעתי איזה דמעות זה,של אושר? מהציפייה של דודה שלי שהיא הינה רואה את אמא שלה או דמעות של די עצב כי זה כן משהו שאופייני לה,היא אוהבת כל יום להיות במסיבות שלא יתערבו לה היא לא אוהבת לדאוג לאנשים, וסבתא שלי היא כן מישהי שצריך לדאוג לה,בעיקר עד שהיא תקלט במדינה,כל המסכמכים,הכל הכל זה די מופל עליה ובצדק כי אמא שלי עכשיו לומדת לתואר אחות מוסמכת ובכלל אמא שלי יותר הייתה בישביל סבתא שלי מאשר דודה שלי אמא שלי זו ששנכע אותה אחרי 7 וחצי שנים שכללו צעקות,משברים (משני הצדדים ) להגיע לארץ ,לאמא שלי באמת אכפת מימנה היא זו שתהקשרה עליה ביום אולי איזה 5 פעמים רק אם היא עלתה על הרכבת או לא,היא זו שהייתה איתה בכל המקרים והמצבים ועמדה שם לצידה ולא נשברה! ועכשיו דודה שלי צריכה לצאת לקרתה כשאמא שלי בתקופה כזו של לימודים ועבודה.
ואז הינה בא אותו רגע כבר מזווית העין מרחק של כ-50 מטר אני קולטת אותה היה קל לזהות אותה ואני אפילו לא יודעת איך היה לי קל כל כך גם אחרי שלא ראיתי אותה המון זמן.
והינה אני באה מתקרבת עליה בהתחלה היא כניראה רק זיהתה את אמא שלי ואז היא רואה אותי...היא לא ממש זיהתה אותי,למרות שמייד היא קמה ונתנה לי חיבוק ענק ומוחץ שבאמת מלא באהבה ושמעתי שירדו לה דמעות.וואו חיבוק של סבתא שהתשתנתה מקצה לקצה אבל עדין אותו חיבוק אוהב.זה מרגש ניפחלאה.
למרות שאחר כך כמו שאמרתי הבעיה שלה ,נפשית כניראה כי היא לא אישה טיפשה בכלל,ואז אחרי בערך 2 דקות שהיא התיישבה והתסכלה עלי במבט בוחן היא שאלה פשוט האם זו באמת אני? ולא החליפו אותי?...
זה היה טיפה מוזר אבל זה עוד היה מובן,כי אל ממש זיהתה אותי ויש לה הרבה סטיגמות ומיתוסים על המדינה,לדעתי זה משהו שיתופגג לו ויעבור והיא תתרגל למדינה הזו עם כל ההתנגדות כי היא מבינה שהיא צריכה להיות איתנו הילדים שלה הנכדים שלה,אמא שלה כולם פה ואנחנו חייבים להישאר ביחד בעיקר כשבאוקראינה היא כבר לא יכלה לחיות יותר-המצב היה באמת קשה מידי,והיא מבינה את זה.
אחר כך הלכנו לתחנה בדרך אמא שלי קנתה לה משהו נחמד סתם כותונת לילה שיהיה לה נעים לפחות בלילה הראישון.
ואז עלינו לאוטובוס נסענו אלינו הביתה,היא באה בחנה את הדירה ולא ממש הגיבה,למרות שיש לנו דירה נפלאה,ביניין חדש מרפסות,הכל היה מסודר ומתוקתק,רהיטים די חדשים נקיים,אולי פשוט לא אהבה או פשוט החליטה לא להגיב מאיזושהי סיבה משלה.
ואני ואמא שלי חשבנו שעכשיו נשב ליד השולחן על כוס קפה/תה משהו מתוק או אולי להפך נכיר לה דווקא מטעמים ישראליים כמו חומוס או סתם דברים שהיא פשוט לא אכלה כשהייתה באוקראינה ועכשיו יש לה את ההזדמנות,ואני ואמא שלי סיכמנו שלא נציק לה בקשר למשקל שלה,בקשר לכלום,פשוט שלפחות היום הראישון שלה יהיה טוב שתרגיש שהיא שייכת ושמקבלים אותה איך שהיא,והשינוי הוא כבר באופן טבעי יקרה אצלה,אני מאמינה בזה,
אבל...אז סבתא רבה שלי ועוד סבתא שלי הגיעו עלינו וכמובן סבתא רבה שלי התחילה להעיר לה על נושא האוכל וכל שניה אמרה את חייבת להעלות במשקל או שהיא חייבת לאכול הכל והסבתא הזו (זו מאוקראינה שרק הגיעה )פשוט שתקה ואני יודעת כמה היה לה קשה כי היא רגילה להגיב במצבים כאלה. ואז בת דודה שלי רצתה ללכת לאבא שלה,אבל סבתא שלי (מאוקראינה) לא נתנה לה היא אמרה שהיא מאוד מפחדת כי עכשיו זו ארץ זרה וזו ממש עיר והיא מפחדת עליה שמשהו יקרה לה ואת האמת כמה שהדאגה הזו אולי היתה מוגזמת כי אבא שלה גר במרחק של מעבר חצייה ,אפשר להבין אותה גם כי אבא שלה (של בת דודה שלי) לא היה הכי טוב עליה הוא היה בעבר שותה המון והיה מסתובב שיכור ועושה המון המון שטויות ולסבתא שלי נשארו מזה המון זכרונות ובעיקר צלקות,
וגם באמת היא בארץ חדשה שהיא לא מכירה וכל האחריות על בת דודה שלי חלה עליה כרגע והיא רצתה פשוט להיות שקטה בתוכה והציע רעיון הגיוני בהחלט שפשוט אבא שלה (של בת דודה שלי) יגיע אלינו הביתה ויקח אותה לשחק איתו לכמה שעות וזהו ואז בת דודה שלי פשוט התחילה לעשות ה צגות לבכות,לצעוק ואז כולם התחממו והיה ויכוח נוראי,הבכי מאוד הלחיץ את סבתא שלי
והיא התחילה להגיד תפסיקי לבכות! ובת דודה פשוט נראת באותה רגע סליחה על הביטוי אבל ממש מפגרת כל הבכי המיותר הזה הדליק הכל...סבתא שלי רבה עם אמא שלי,עם אחותה... ובקושי נרגע,וכבר על היום הראישון צעקו עליה,הספיקו לריב איתה...והכל בבית שלנו,ואני יודעת שאחר כך הם ילכו ומשנשאר להרגיע את סבתא שלי זו רק אמא שלי,ופשוט ריחמתי על אמא שלי כל כך,זה כמו שפשוט בן אדם בא למקום של מישהו מחרבן והולך ואותו אדם נשאר לקנות את זה אחר כך לבד והלוואי והייתי אולי טיפה יותר בוגרת והייתי עוזרת לה,הייתי עושה הכל בישבילה.
עכשיו המצב יותר טוב,סבתא שלי רגועה,השלימה עם אמא שלה,כבר ישנה עם בת דודה שלי,אבל עדין היא תמיד תזכור את היום הראישון הזה שלה בארץ,חבל שזה יצא ככה.
בכל מיקרה מקווה שהכל יהיה טוב ושוב בהצלחה לכולם!
להתראות ושבת שלום,
אנוליה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
• ™ A N O L I •