חצי שנה לתוך מערכת היחסים שלי עם חובב הג'ירפות, הגעתי לנקודה בה אני לא בטוח אם מערכת היחסים הזו טובה לי.

עד כה, מערכת יחסים נוהלה בשלט רחוק. הוא עובד וגר בעיר ללא הפסקה, ואני סטודנט בבירת הנגב בשנתי האחרונה. מערכת יחסים של סופי שבוע, מתוחזקת על ידי שיחות טלפוניות ארוכות ורבות.

סופי השבוע היו נפלאים. שיחות נהדרות, יין אדום מצויין, חיוכים, חיבוקים, וגעגוע שגרר קושי בהתרגלות מחודשת שלו אליי. ואז משהו נצבט בי. כאב לא מוכר, לא מובן, שאומר- חצי שנה עברה, למה זה לא מרגיש כפי שתיארתי?

בשיחת טלפון ארוכה מהרגיל, בה שיתפתי את תחושותיי, שמעתי לחץ קל מצידו השני של הקו. בשיחות כאלו אני לא זוכר יותר ממשפט אחד או שניים שנאמרים, אלא את רוח הדברים הכללית. מנגלור מרגיש מרוחק, חובב הג'ירפות רוצה להיות יותר קרוב, ובין לבין כשעתיים בתחבורה ציבורית. סיכמנו את השיחה, אם זכרוני לא בוגד בי, בכך שזו בהלה קלה מצידי, מכך שמדובר במערכת יחסים שבאמת מתפתחת, ובדיוק עברתי את שיא משך החברות הקודמת שלי.

נרגעתי. לא ידעתי איך אני אמור להרגיש, והחובב, שכבר התנסה בכמה מערכות יחסים אמיתיות בחייו, האיר את עיני.

חודשים עברו, ונכנסתי לגור יחד עם חובב הג'ירפות בדירתו, 'קופסאת הגפרורים'. שם למדתי להתנהל בבית בו אני חצי אורח וחצי דייר.

הבית היה זר. דאגתי להכניס אליו ציוד אישי ככל הניתן. הזמנתי חברים לביקור. ביצעתי פעולות שאני אוהב (ים. ים. ים). סידרתי מחדש את אוסף הג'ירפות של החובב. התחלתי לכתוב יותר וכך לתת ביטוי לפושע הפנימי שבי, חטא בו לא יכלתי לשתף את חובב הג'ירפות. לא באמת.

בלי משים, החברים שהגיעו היו החברים שלו, הרבה יותר. טיולים בים הפכו מאולצים, אלא אם היה זה רעיון של חובב הג'ירפות. התכנסות של חמש דקות עם עצמי התפרשה כעוינות. באוויר ריחפה דמותו של טורף הפרגיות, וכל שיחה על הפיל הלבן הזה מריבות ו-ויכוחים. מצאתי את עצמי בוהה בחלל חושכו של הלילה, תוהה, האם אני נמצא במקום הנכון? עם האדם הנכון?

שתיים בלילה. שרידי הריב התורני מאתמול עדיין מכאיבים בשרירי הכתפיים, כנטל כבד במיוחד. כדרכי בשיחות שכאלו, אני לא זוכר יותר ממשפט אחד או שניים שנאמרו שם, אלא את רוח הדברים הכללית. מנגלור מרגיש חנוק. חובב הג'ירפות חושב שמשהו צריך להשתנות. הקירות סוגרים עליי.

הרגליים נשאו אותי הרחק מהדירה, לבדי, בחושך. קרירות של תחילת חורף באוויר, אבל גופי לוהט. הראש עמוס מחשבות, תהיות, טבלאות בעד ונגד, קטעי זכרונות, שברי משפטים, פתיתי רגשות. הגעתי לים, כמה מפתיע. המקום בו אני משחרר מסכות, דאגות, ומרגיש שטוף ונקי בגליו של השחור הגדול. שעה עברה בצעידה. ועוד אחת. הרגליים כאבו מהליכה, העיניים מזוגגות מעייפות, אך המוח מצא לו מרגוע.

ההורים שלי מתקשים עד עצם היום הזה לנהל זוגיות מושלמת. קרוב לשלושים שנה, והם עדיין יורקים דם על מנת להצליח. אז מה זה קצת מאמץ מצידי? הרי לא בכל יום אני אמצא בחור שהוא בו זמנית, בוגר ילדותי, אנין טעם, שטותניק, עמוק וחכם, מזדהה ומקשיב, שמוכן לקבל אותי כפי שאני. הוא זכאי למאמץ מצידי, ואם אני מרגיש זר, אולי הגיע הזמן להתוודע כמו שצריך באמת לעולם אליו נכנסתי?
 

כשהשמיים החלו להתבהר, חלצתי נעליים ובגדים, והחלקתי למיטה לצידו של חובב הג'ירפות. 'ברוך השב הביתה', הוא לחש, ואני חיבקתי אותו חזק וקרוב, כפי שלא עשיתי כבר זמן רב.