בוקר ראשון בדירה חדשה. השמש העירה אותי מוקדם מהצפוי- יום שבת היום. חייכתי, הבטתי אל חובב הג'ירפות, שכיסה את כל ראשו בשמיכה, ואל ההולכת על ארבע שנרדמה למרגלות המיטה, וקמתי. טיילתי לבד בדירה השכורה, הריהוט עדיין מרוכז, והררי ארגזים ממתינים לתחילת פריקה.

השתנתי בדלת פתוחה, בלי להרגיש שאולי הרעש יפריע למישהו. בחדר נפרד, עם דלת נפרדת, צחצחתי שיניים, ולא היה צורך להדליק אור כדי להביט במראה. נכנסתי למטבח, פתחתי את החלון הרחב, וצפיתי בעצים ירוקים שאכלסו עשרות ציפורים מצייצות. שקט בחוץ, אוויר נעים, ואני מאושר.
 

מאוחר יותר, חובב הג'ירפות ואני מביטים על ביתנו החדש, לאחר שאחרונת הג'ירפות הוצאה מהארגז והונחה לצידה של הטלוויזיה בחדר השינה. יצאנו לראשונה לטיול רגלי ארוך בסביבה, מקפידים להנות מכל מטר רבוע נקי ממכוניות צפופות, נלהבים למראה ההולכת על ארבע המרחרחת אדמה נקיה. עיקמנו אף כשגילינו שאין אף בית קפה בסביבה, וגם לא חנות הפתוחה 24/7, וגם בכלל, אין כאן יותר מדי אנשים מתחת לגיל חמישים. שטויות. יש מכונת קפה. יש סופר רבע שעה הליכה מהבית. יש חברים במרחק נסיעה מאיתנו. אבל אין תחבורה... אוטובוס אחד בלבד יוצא מקרבת הדירה, פעם בארבעים דקות, מפסיק פעילות בשבע בערב, ודורש נסיעת המשך בקו אחר. לא נורא. לא צריך לצאת יותר מדי מהבית, יש לנו אחד את השני. לא נתקשה לבדר את עצמנו. ארוחות ערב הפכו לאירוע חגיגי- כשיש מטבח ענק, צריך לדעת להשתמש בו באופן מלא! הטלוויזיה בסלון הפכה למוקד התרבות הביתי, ובלי כוונה נשאר הרבה מאוד מקום שניתן להשמש בו במקומות שונים בבית. חדר העבודה נוצל בינתיים כמחסן. אבל 'זמני הוא הכי קבוע שניתן', והחדר לא שינה ייעוד.
 

הניתוק הזה מכל הרעש התל אביבי הקשה על חובב הג'ירפות. לשנינו היו הסעות לעבודה, אבל מעבר לכך, היינו מרוחקים מ... בערך הכל. מגורים על גבול רמת גן- בני ברק.

לקח לי קצת זמן לשים לב לכך, אבל חובב הג'ירפות הפסיק לחייך. משהו בו כבה. הניצוץ שאפיין אותו התפוגג. זמינותם של החיים התל אביביים הפכו להיות זכרון רחוק של מציאות שכבר איננה עוד. וכך, תוך שבוע מהמעבר, חובב הג'ירפות החל לתעב באופן גלוי את המקום בו אנו גרים. כל דבר שמשך אותי בדירה ובאיזור, הפך לסיבה לכך שהחובב היקר שלי נהיה פחות חביב.

מבחינתו, הוא גר בתוך כלוב של זהב. כך עברו חודשיים.