ההולכת על ארבע כבר בת שנה וחצי. גבוהה, גמלונית, עדיין לא הבינה איך להחזיק את הגוף שלה ביחס לעולם. בתפיסתה, היא עדיין גורה. זה גורם לרגעים מחוייכים, בהם אני אומר- כמה אני זמח שהיא כאן.

אבל לפניה היו כמה מועמדים אחרים לתפקיד 'ההולך על ארבע'. ודרכם הצלחתי ללמוד הרבה על חובב הג'ירפות.

כשעברנו לגור יחד, היה לחובב צלע שלישית בדירה הקטנה-עד-מאוד שלו. חיבוקי קטן ושעיר, אותו החובב גידל כבר שבע שנים. חיבוקי היה חברו הטוב ביותר של חובב הג'ירפות. אולי אפילו קצת יותר ממני.

וחיבוקי היה חביק לחלוטין. הוא ידע להרגיע אותנו בעצם נוכחותו. הוא ידע לקרוא בזמן לפיפי. הוא חיכה בשקט עד שהחובב ואני נחזור מהעבודה או מהבילוי, בלי לומר מילה.

אך בוקר אחד חיבוקי, שהיה כלבלב חולה, התחיל להתנשם מאוד, ולא נרגע. נסענו במונית בדרך לבית החולים הוטרינרי בבית דגן. לאחר כשעה כבר קיבלנו חוות דעת על מצבו הרפואי הלא פשוט של חיבוקי. לאחר כשעה נוספת חיבוקי הפסיק להתנשם מאוד. הפסיק להתנשם בכלל.

ליבי יצא אל החובב. מבטו נאטם. הוא איבד את החבר הקרוב ביותר אליו, ולא ידעתי מה לומר. אספתי רכב מההורים, והתחלנו לנסוע ללא מטרה. בשקט של אבלים, פרט למשיכות האף של חובב הג'ירפות הרגיש שלי.

ביקרנו בים. ובמעגן סירות. דרך מגדלים גבוהים, הגענו לחורשה. ולבסוף, חזרנו הביתה.

בשקט בשקט, חובב הג'ירפות אסף את כל הציוד של חיבוקי, צעצועים, אוכל, מיטה, תרופות, והניח אותם בחוץ, רחוק מאיתנו. החובב הרגיש צורך למחוק את חיבוקי לחלוטין כדי להתמודד. לא עצרתי בעדו. לא ידעתי איך לגעת באבל הפרטי הזה שלו.

שבוע עבר.

לקחתי את החובב איתי לעמותות שונות. ראינו כלבים בגדלים שונים, בדרגות שעירות שונות, בעוצמות נביחה שונות. וכשהתכוונתי להסתובב ולעזוב, חובב הג'ירפות נעמד ליד כלוב, עיניו בוהות ומוחו רועש. שמעתי אותו חושב. הוא בהה בה- כלבה צעירה, ג'ינג'ית, שבבירור אינה בריאה.

אימצנו אותה. 'הנוזלת'. למדנו לטפל בעיניים דומעות ואף מטפטף, להתעלם מריור יתר על כל דבר מאכל, ולנקות היטב רצפה מוכתמת שתן וסימני קיא כלבי.

שלושה חודשים לאחר מכן, הנוזלת הפסיקה לדלוף. היא למדה לסמן מתי היא צריכה לצאת (פעם בחצי שעה), מתי היא רוצה לשחק (תמיד) ומתי היא רוצה חיבוקי (אף פעם).

מצאתי את עצמי מעביר שעות בחברתה, בתקופת האבטלה שלאחר התואר. נהנה מהחיות שבה, מהחושים החדים שפיתחה לסימני דרך בעיר הרועשת.

אבל החובב רצה אותה חיבוקי. לא עזרה בובת הארנב שהוא קנה לה, חטיפים בטעם בשר טרי, מיטת נוער מפוארת, קולר ורוד נוצץ- הנוזלת פשוט לא התמסרה לליטופיו. ניסיתי ללמד את הנוזלת להיות החברה הכי טובה של החובב- אך ללא הצלחה. איפה הכלבה האריסטוקרטית שהחובב חיפש, ואיפה הנוזלת- חופרת הבורות שבחצר? הפיצוץ היה בלתי נמנע. 

ואז הגיע ה-וטו, 'או אני או היא'.

אני אוהב את החובב. הוא חשוב לי יותר מכל דבר אחר. הוא ממלא אותי בחיוכים. הוא מפתיע אותי בגישתו השונה לחיים. הוא חבר, הוא בוגר, הוא ניצח.

אספתי את כל הציוד שלה, שנרכש בחנויות היקרות בעיר, והעברתי אותו לבחור שעבר חקירה ארוכה לפני שקיבל את הנוזלת.

'אני לא ארצה עוד כלב בחיים!' אמר לי החובב מאוחר יותר באותו היום, מתעלם מעיני הנפוחות.

והוא עמד בדבריו.

חודש אחד בדיוק.