מוזר וקשה לחזר לבית ריק מאדם וחיה. ארבע קירות צפופים מדי.
נכון, הייתה תחושת הקלה מסוימת כשאף יצור לא ממתין לטיול בוקר/צהריים/לילה/אמצע הלילה, והפסקתי לחשוב על טמפרטורת המדרכה הלוהטת (כלבים, הרי, יחפים), אבל לא היה אל מי לחזור. חובב הג'ירפות חוזר הרבה אחרי מהעבודה, ועד אז, זה אני, עצמי, הג'ירפות- וקופסאת הגפרורים. תל אביב מעולם לא הרגישה צפופה כל כך.

במקביל, התחלתי לחשוד בחובב הג'ירפות. בתחילה חשבתי שזה הדמיון שמשטה בי. הוא ניסה להסתיר את השיטוטים הליליים באינטרנט, עובר על אתרים שונים, אישוניו מורחבים בכל פעם שראה משהו שמצא חן בעיניו. בלית ברירה, הצצתי לו במחשב, וגיליתי את האמת. החובב נכנס לאתרי אימוץ, מכירה, ואילוף כלבים. נעלבתי. נפגעתי. הרי זו בגידה במה שנאמר אך לא מכבר!
הזכרתי לחובב היקר שלי מה הצהיר קבל עם וג'ירף. 'אתה לא רוצה כלב', חייכתי אליו. 'אתה רוצה לחזק את מערכת היחסים שלנו, להפנות קשב רב יותר לפיתוח עצמי! לא לדאוג לכלב שאולי נגמר לו המים בבית, או שמאוד מתאפק עד שנחזור מטיול זוגי לאור שקיעה'!

דבריי לא נופלו על אזניים ערלות. כמה מרגיע היה להעביר זמן רב יותר עם הבחור שלי, לאבד תחושת זמן על כוס יין באמצע מדשאה בטיילת רחוקה מהבית, כשאני מחקה את הילוכו המלכותי. כמה שלווה הייתה בשבתות יחד.

ולפתע, טופס אימוץ כלבלב מונח על השולחן. 'אבל דיברנו', 'אבל הבטחת', 'אבל...'.

אבל גם לי היה חסר חיית מחמד ללטף בשעת עצב בודדה. ניגשנו להיכרות עם כלבלב חברותי מאוד, שבעליו השאיר אותו במהלך היום על הגג, לבד, ובחברת כדור בלבד. כלב ממושמע, שמשתין לפי פקודה, מתנחמד לפי פקודה, ומכשכש בזנב בעליזות- גם בלי פקודה. אימצנו אותו מייד. סוף שבוע ראשון נהדר עבר עלינו עם הכשכשן.

הכל היה נפלא עד שחזרנו מהעבודה בראשון בערב. לרגע לא הייתי בטוח שנכנסנו לבית הנכון. ומסתבר שהכשכשן הוא כלבלב מקסים בחברותא. אבל ברגע שהוא נותר לבד... הנזק מתחיל. 
שעתיים לאחר שחזרנו הביתה, ניגבתי זיעה מהמצח. הרצפה כבר לא דביקה מהריור של הכשכשן, וגם לא מהשתן שלו. את כרית השינה החדשה אספנו לשתי שקיות גדולות של קרעים. את סימני הגירוד והשריטות הנוראיים שעל דלת הכניסה, יכלתי רק להדחיק.

ביום השני לצאתנו לעבודה, השארנו מוזיקה ברקע. שלא ירגיש לבד, הכשכשן. ביום השלישי הזזנו את כל הספות לצידו השני של החדר. ביום הרביעי קיבענו את הכשכשן לקיר, בטבעת ברזל שנרכשה במיוחד למטרה זו. וכל יום שטפתי שוב את הרצפה הדביקה, ואספתי עוד חלקים קרועים מדלת הכניסה.

בסוף השבוע ביקר מאלף מקצועי ויקר, שלימד אותנו טריקים להתמודד עם חרדת נטישה. זה לא עזר. 
רכשנו כלוב הטסה גדול מימדים, והדירה הצטופפה עוד יותר. הכשכשן השתולל ויילל בו בלי סוף. בשבוע השלישי התחלנו להשתמש בכדורים פסיכיאטריים. לא עבורי או עבור החובב. לכשכשן.

החמוד הקטן הופך למיסטר הייד שבע אלפיות השניה לאחר שהדלת נסגרת.

בבוקר השבוע הרביעי לסיוט הבנתי שכאן זה חייב להיפסק. הנסיון לביית את הכשכשן קירבה ביני לבין החובב, אבל העלות הכלכלית הכבידה, וצער בעלי החיים בדירה, כל שלושת החיים בה, חייב פעולה מהירה.

החובב הציע רעיון אחד נוסף. להביא לכשכשן חבר על ארבע, כדי שיהיה פחות בודד. הרעיון הכעיס והדאיג אותי. כלב רביעי בחצי שנה?!? 

'רק באופן זמני', הבטיח החובב. 'כבר בחרתי. תגיע הביתה, היא ממש חמודה'.

מעולם לא הרגשתי שאט נפש רבה כל כך כפי שהרגשתי כשחזרתי הביתה. ריחמתי על הכלבה הקטנה שהמתינה לי שם. שחורה ולבנה, גורה ממש. 'אני לא אוהב אותך', אמרתי בליבי. 'אני לא אוכל לדאוג לך', הבטחתי. 'את רק מספר בסטטיסטיקה אכזרית', ניבאתי. שבוע משותף נוראי של הגורה עם הכשכשן, הספיקו. הכשכשן מצא דרכו אל מחוץ לחיינו בעיר הצפופה, אל מכר רחוק בקיבוץ מרווח וחסר קירות.

והגורה... זמני הוא הרי הכי קבוע שיש. והבטחות נועדו על מנת להפר אותן.

למעלה משנה לאחר מכן, אני מחבק אותה, את ההולכת על ארבע המקסימה שלנו, מלטף מתחת לסנטר כמו שהיא אוהבת, דואג לה כפי שמעולם לא חשבתי שאוכל.

החברה הכי טובה שלי. אולי קצת יותר ממי שאמור להיות החבר הכי טוב שלי.