הייתי ילד שמן. לא הר אדם, בלי סנטר עם אישיות משל עצמו. אבל הייתי שמן ביחס לכל הכיתה, וזה היה שמן מספיק. המורים אוטומטית הבינו שספורט לא היה השיעור המועדף עלי. הם צדקו.

כמה שנים לאחר מכן, הייתי מברי המזל שמתפתחים מהר מאוד, נמתחים לגובה, המשקל נמרח על פני הרבה יותר סנטימטרים, והצמיגים הפכו לעור מתוח. שיעורי ספורט הפכו לנסבלים- וכך גם בני אדם.

עוד עשר שנים קדימה, לאחר שמירה לא רעה על כושר במהלך תקופתי כ'המפקד', ואבדן משקל סביר בהודו, התיישבתי שוב לספסל הלימודים. שם חייתי על קורנפלקס בחלב, ופיצות מזדמנות. לא התפריט הבריא ביותר, אבל מספיק כדי להשאיר סטודנט ממוצע בחיים.

ועכשיו, עם חובב הג'ירפות, יש לנו מקרר מלא גלידה בשני טעמים, עוגת שבת, סירי בישול מוצלחים, וסקרנות גסטרונומית מתפתחת. מתישהו, במקרה, - הבטן קצת תפחה לה. אמנם רק אני שמתי לב, אבל זה הספיק לי כדי להחליט לחזור לכושר, וגם לשמור על מה שנכנס לפה עד כמה שניתן. תכנית לא רעה בכלל- אפילו די מציאותית.

גם חובב הג'ירפות היה ילד שמן, שאהב לאכול מהאוכל של סבתא, והרבה. גם הוא לא אהד את שיעורי הספורט. שנים הוא לא ראה בכך אלמנט בעל חשיבות, עד שהחל ללמוד שבעיניהם של זרים, הגודל כן קובע. המון אימונים אישיים וכמה עשרות ק"ג פחות, הסתובב לו חובב הג'ירפות בחוצות העיר דקיק כעמוד תאורה, נהנה מתשומת הלב, מנצל את שטחיותה של העיר והשוכרים בה.

שתי מערכות יחסים ארוכות וכושלות מאוחר יותר, חובב הג'ירפות שוב אינו דקיק, ושמנמנות קלה עולה בלחייו. כמה שזה יפה, כשבין הלחיים מתעקל חיוך. בעיקר כשזה בזכותי.

שמתי לב שאני משמין. חששתי להיות שוב 'העגול'. העלתי את הנושא לאחר שבאחד מימי השבוע חזרתי לדירה מתנשף, ונזכרתי כיצד הייתי מבצע את אותה הפעולה בלי להרגיש מאמץ, רק שנתיים לפני כן. אנחנו כבר לא ילדים, אמרתי, וזה הגיל בו אנחנו צריכים להשמר לנו מפניקלוריות מיותרות. בוא איתי, נכיר את העיר דרך הרגליים, נרוויח גמישות, וגם קצת זמן משותף יחד.

החובב הביט בי בחיוך מתקתק, ואמר- אני אוהב את איך שאתה נראה. אין סיבה לשנות אותך.

הבנתי שאני לבד במאבק הזה. החובב ויתר, וניסה להשפיע עליי לוותר גם כן.

אני לא מהמתמידים. זה הקשה עלי. וכל מה שהייתי צריך, זה מישהו שיעזור לי לשמור על המוטיבציה. החובב בחר שלא לשתף פעולה.

בכל פעם שרציתי לדרבן את עצמי, דימיינתי סיטואציה בה אני נתקע בדלת הכניסה ללא יכולת לעבור. זה עזר.

יצאתי לריצה קצרה, ובדרך חשבתי כמה מכעיס שהחובב לא תומך או אוהד, ומראה אכפתיות רבה כלפי ספת העור החדשה, או מכונת הקפה בלעדיה עולמו של חובב הג'ירפות לא נעים למחייה.

הוא מרגיז אותי, השמנמן הזה, שלא מזיז לו איך הוא נראה, או איך אני נראה,

[תוך כדי ריצה, השיניים שלי החלו להלחץ אחת כנגד השניה בכעס],

וחלום שבהקיץ החל להרקם מולי: דמותו של חובב הג'ירפות עולה לקראתי,

זוג קרניים מבצבצות בראשו,

[העיניים שלי התכווצו] 

פיו גדל למימדים מבהילים, וידיים נשלחות אל ג'ירפות שעל מדף

[אני מגביר את קצב הריצה],  

והג'ירפות קמות לחיים, בורחות מפחד אל פינת החדר

[זיעה מתחילה לנטוף ולהספג בחולצה האפורה],

ואחת אחר השניה הן מכורסמות ונטרפות על ידי חובב הג'ירפות הרעב

[תחילתה של עלייה ברחוב, הקצב מתגבר, זיעה שוטפת את פניי, מגיע לכביש],

והוא מסתובב אליי, במבט רעב, סירופ שוקולד מטפטף משפתיו

[נכנסתי לכביש ברמזור אדום, רכב מבצע בלימת חירום],

והחובב שולח יד, מרים אותי אליו בפה מלא שיניים חדות

[הנהג צורח משהו לא ברור וצופר] ו...

בבת אחת התעוררתי מהחלום שבהקיץ שתוך כדי הריצה. עצרתי תנועה, זכרון הג'ירפות המעוכות נגוז, תוך שאני מסתכל סביבי, להבין איפה אני, ומה בדיוק קרה כאן. נהג עצבני אחד עזר לי להבין שאני לא יכול לצפות שכל העולם יתנהג לפי הקפריזות שלי, ולשנות את מסלול נסיעתו.

או את מסלול חייו. זה היה מוזר.

חזרתי הביתה מהורהר, לאחר שהתנצלתי בפני הנהג על בלימת החירום. קלטתי שאני לא יכול לדרוש מהחובב שיאהב לרוץ ולהתאמן, כאשר הם לא מעניינים אותו וחסרי ערך עבורו.

עליתי מתנשף במדרגות, ונכנסתי לדירה החשוכה. החובב ישן, ורק ההולכת על ארבע קיבלה את פניי.

פתחתי את המקרר להוציא מים, וזיהיתי שהעוגה שהייתה שם, נעלמה. גם הגלידה במקפיא התפוגגה, וגם סירופ השוקולד. קימטתי את המצח, והבחנתי בפח המלא בכלי הפלסטיק המלאים שנחו שם.

אז דווקא כן אכפת לו!