לפעמים אני מנסה להזכר בי כילד וכנער. מה היה חשוב לי יותר, מה פחות. על מה לא ויתרתי, ומה לא הייתי מוכן לנסות.

בתור ילד, ככה לפחות ההורים מספרים, הייתי חברותי מאוד. ניגש לזרים בקמפינג בכינרת, ומצטרף למעגל השירה שלהם, בלי להכיר את המילים, תוך כדי המצאה של מילים חדשות לחלוטין. שיחקתי המון עם החברים בגן, ועם השכנים בני גילי שגרו ברחוב. שעות של דמיונות וסיפורים לעצמי, בחיוך טפשי. הסתקרנתי מהכל, ומכולם, ורציתי לדעת עוד. קשה להתגעגע לתקופה הזו, בעיקר כי היא קיימת בעיקר בתמונות.

ואז גדלתי קצת, אבל בעיקר לרוחב. תקופה של ריחוק חברתי לא נעים. בובות מביצי הפתעה של קינדר היו לי לחברים. הם, וביצי ההפתעה עצמן. במשך שעות המצאתי להם סיפורים, עלילות, גיבורים ורשעים. בידרתי את עצמי. התחלתי גם לכתוב, מה שהיה לתחביב הראשון שלי, בו השקעתי זמן ומאמץ. קשה להתגעגע לתקופה הזו, בעיקר כי אני מעדיף לזכור ממנה כמה שפחות.

בשנות התיכון התנדבתי הרבה. הייתי זה שנמצא בכל אירוע חברתי, פעולות צופים, הדרכת טיולים, התנדבות חברתית. זו התקופה בה ניסיתי לגלות מה מעניין אותי, או במילים אחרות, מי אני. שנים אחר כך גיליתי שעדיין לא הגעתי לתשובה.

בתקופה בה גרנו, אני וחובב הג'ירפות, בקופסאת הגפרורים בתל אביב, פיתחתי לי תחביב חדש. גינון. תבלינים, צמחי נוי, כל מה שהסכים לגדול בשני המטרים הרבועים, שענה לשם 'גינה'. למדתי שאסור להשקות יותר מדי- זה גורם לרקבון. למדתי על דישון. על מרווח נחוץ בין שני פרטים דומים. שלכל אחד יש קצב צמיחה שונה.

למדתי שכל הנ"ל ניתן להשלכה גם על הצמחים שגידלתי.

חובב הג'ירפות ניסה להתרגל לתחביב הזה שלי, שגרם לעודף חול בתוך הבית, ולעומס ציוד בחצר הקטנה הצפופה גם כך. כל זה היה בתל אביב.

ברמת גן, אבוי, אנחנו גרים בקומה שלוש ורבע. שטח הגינון הוגבל לשלוש אדניות גדולות וצפופות מדי על הסורגים, מחוץ לחלון. מחוץ לטווח הראיה שלי, הגינה הלכה והצטמקה לה בצמא נוראי- ליחס, ולמעט השקייה. ובתוך הדירה הגדולה שלנו, שמתי לב שאני זקוק לאותו הדבר בדיוק.

התחביבים של החובב מעולם לא הוגבלו, ותמיד היה להם מקום. קניות, למשל. קיבלתי את זה בסבלנות והבנה.

גם לחיבה שלו לטיפה המרה התרגלתי, ועוד יותר התרגלתי לטקסים שליוו כל אירוע אלכוהולי.

והתרגלתי שלכלים בהם אנו משתמשים יש קשר לאושרו של חובב הג'ירפות. וגם לצבע שלהם. וליוקרתם הכללית.

והתחביב ההוא שלי, והתחביב הזה שלו, גוררים אחת ליומיים חיכוכים לא נעימים.

לאחרונה יש לי ולחובב הג'ירפות תחביב חדש. לא קניית כלי מטבח חדשים ונוצצים. גם לא גידול בזיליקום באדנית.

אנחנו מתאמנים בלגלות כמה זמן אנחנו מצליחים להתאפק שלא להתחיל במריבה על דברים קטנוניים, כמו עלה אקראי מהאדנית שמצא דרכו לרצפת הסלון.

מצד אחד, אנחנו מנסים. מצד שני, כפי שהשכנים בקומה מעלינו יוכלו להעיד, אנחנו נכשלים כשלון חרוץ.

כבר כמה חודשים ברמת גן. האם נצליח לשרוד כאן שנה?