כשהייתי בן שבע, אבא שלי הפסיק לעשן. אני לוקח את הקרדיט הזה לעצמי עד היום- ישבתי לו על הראש מספיק חזק בכדי שיבין שמקלות הסרטן האלו לא עושים טוב לאף אחד מאיתנו. הוא עישן המון, ועבורי זה היה סוף העולם- בתקופה בה בפרסומות החינוכיות נגד עישון יצאו תולעים מתוך הקופסאות, לא יכלתי לדמיין את אבא שלי מכיל בתוכו את גועל הנפש הזה. כנראה שלא הייתי מעלה את זה על הכתב אם שבע שנים לאחר מכן, לא הייתי מגלה סיגריה משומשת ומעוכה, והכעסים והצעקות והפחדים שבאו אחר כך, וההבנה הבלתי נמנעת, שאבא שלי חזר לעשן.

כל מה שהוא אמר- שלחוץ לו בעבודה, שהוא מעשן ממש מעט, שצריך לדעת לשמור על מינון של כל דבר- לי לא שינה כלום. ההצלחה הזו שזקפתי לזכותי בתור ילד, נלקחה ממני בגיל ההתבגרות, ונאלצתי לדמיין שוב סיגריות עמוסות תולעים כל אימת שגפרור ניצת בבית.

איימתי עליו: אני לא אחבק אותך, אני לא אתקרב אליך, אני לא אוהב אותך, זה לא עבד - אבא שלי המשיך לעשן. כל מחאה שניסיתי לא צלחה, פרט לכך שאימא שלי דרשה ממנו שלפחות יעשן מחוץ לבית. ולמרות שידעתי שזה לא סביר, קיוויתי שהוא באמת מעשן מעט. אבל המאפרה המאולתרת שליד דלת הכניסה נתנה תמונת מצב אמיתית ועגומה.

גיליתי שחובב הג'ירפות הוא מעשן חברתי לראשונה כחצי שנה לתוך הזוגיות שלנו, במסיבת פורים שכללה הרבה אלכוהול, חברים, צחוקים, ואצבעות עם סיגריה בקצוותיהן. החובב שנורר סיגריה בנונשלנטיות מאחת מבנות השיח שלצידנו, והצית אותה באופן מיומן ומפתיע. המבט המופתע לא חמק ממנו, אבל היות ואני כבר לא בן 14, יכולת התגובה שלי התעדנה והשתפרה מאז, והמתנתי לרגע בו אוכל לשלוף סימן שאלה גדול מהכיס. בהזדמנות הראשונה שנמצאה, משכתי אותו אחרי לאיזור שקט יותר, והוא, במבט המחוייך והמקסים שלו הביט בי ואמר- אז מה, ביג דיל, אני מעשן מדי פעם. זה רק עם חברים, וכשיש אלכוהול טוב.

בתור מי שיודע כמה אני מתעב ומתרחק מסיגריות, החובב די ביטל את הכעס שהפגנתי, את הסלידה הפתאומית, ואת העובדה שהוא כנראה לא יזכה לקבל ממני נשיקה ביומיים הקרובים. הבלגתי, ולא בקלות. יש גבול עד כמה אני יכול לדרוש מאדם להתנהג בצורה מסויימת.

מאז, באירועים חברתיים, סיגריה הייתה נדלקת בין שפתיו של החובב. מתאמץ, הזכרתי לעצמי שגם בביחידת המילואים שלי יש לא מעט אנשים שמעשנים אך ורק כשהם ממש ממש רחוקים מהבית, ורק על מדים, בסיטואציה ששונה מאוד מהיום יום שלהם.

בדיעבד, כנראה היו הרבה ערבים חברתיים שבאו פתאום, גם אם רק חבר אחד קפץ לבקר בקופסאת הגפרורים ושלף קופסא, או אם היה שם אלכוהול (גם אם לא היו חברים באיזור), ופתאום סיגריות קיבלו נוכחות משמעותית יותר בחיינו. כבר לא בסיומו של ערב מוצלח, לאחר ארוחה משובחת, או אחרי סקס - אלא גם כדרך להרגע לאחר ריב, או לאחר יום מלחיץ בעבודה, או סתם, כי מתחשק לו לעשן בחצר. הוא תמיד ימצא דרך לתרץ סיגריה, להפוך את העישון ללגיטימי. וכמו הרבה יותר מדי דברים בחיים שלנו, גם העישון של חובב הג'ירפות הפך להיות משהו שלמדתי להתרגל אליו.

להגנתו היחידה, העישון היה גורם מחבר בינו לבין אבא שלי - משהו שהם הצליחו לבצע יחד, ושהרגיז אותי באותה מידה. לא הבנתי מה הם מוצאים בעלי הטבק המגולגלים- איך הם מעדיפים את הריח הנוראי של סיגריה, על פני קרבה גופנית למשפחה. בעברי עישנתי סיגריה או שתיים, ועד היום אני לא מבין מה יש בה שממכר כל כך אליה.

הסברתי לחובב כמה אני שונא את העישון שלו. כמובן שבהתחלה הייתה ההתייחסות הפולנית, בה אני אומר 'תפסיק או שאלך'. אחר כך הייתה פניה לרגש- אני לא אחבק אותך, אני לא אתקרב אליך, אני לא אוהב אותך. אם אלו לא עבדו, והחובב המשיך לשלוף מדי פעם סיגריה, לרגל בוקר חדש, או כי עברה לו מחשבה טורדנית. לאחר מכן הגיעה רציונליות פשוטה, 'אני לא אוהב את הריח', 'זה עושה אותך חולה', 'תחשוב על ההולכת על ארבע, מה היא אשמה שצריכה לרחרח אחר כך את כפות הידיים ספוגות הניקוטין שלך?'.

השכנוע הזה נספג בחיוך שאומר, הכל בסדר. אני אעשן במרפסת, אתה לא תרגיש את זה.

בחרתי להיות כמה שיותר בוגר בנושא, והחבאתי לו את הקופסא. או את המצית. פעם אחת גם רוקנתי קופסא, כך שיחשוב שהוא בכלל סיים לעשן. אבל הוא ידע לדרוש שמונה סיגריות חזרה, ולא רק את השש שהגשתי לו, כשהוא איים עליי בנשיכה לא ידידותית.

בצעד נואש הדגמתי לו כמה שהתמכרות זה לא בריא, והתמכרתי למשחקים באייפון. אבל זה נתן לו את השקט לסיגריה נוספת.

חשבתי לבקש מבעל הבית שיאסור עלינו לעשן בתוך המבנה, או שיתקין גלאי עשן במרפסת. 

חשבתי להשאיר מחקרים מודפסים בגנות העישון, סתם ככה בטעות בתוך התיק של החובב.

אך במקום כל זה, למדתי להתרגל לעובדה שהחבר שלי מעשן. אני מקווה שנגיע ליום בו הוא יבין כמה שהוא עושה טעות.

לפעמים כל מה שנשאר זה רק לדאוג לו, קצת ממרחק. אולי חצי קופסא ביום זה לא כל כך נורא?