"למה עדיין לא קנית לי מתנה ליום ההולדת?"

שישי בערב, שנינו בבית, לאחר שבישלנו יחד ארוחה טעימה, התיישבנו בסלון, מפרקים בשר עוף מהעצם, על רקע מוזיקת ג'אז שקטה. יום מעניין עבר עליו, נשיקות קטנות בעורף שלי, חיבוקים ספונטניים, ומחמאות בתדירות רבה מהרגיל. הייתי בטוח שזו התוצאה מחגיגות יום ההולדת של החובב, שהוא מרגיש שיש לו בן זוג אוהב ומפרגן לידו, ונהנתי מזה.

ועכשיו נתקעה לי חתיכת עוף בגרון. התאמצתי לא לפלוט הכל על השטיח, ומיהרתי לשתות מהיין הלבן שהתאוורר בכוס הגבוהה.

נשמתי עמוק, והפנתי את מבטי אליו, כוס היין שלו קרובה לשפתיו, מבטו ממתין.

"היות ויש לך עוד בערך 11 חודשים עד ליום ההולדת שלך, זה נותן לי מספיק זמן לקנות לך מתנה. בכלל, תהיה בן 30, אז לשינוי הקידומת אני אשתדל להתאמץ קצת יותר."

המבט שלו נפל, העיניים כבו לו, החיוך הקטן נעלם. "התכוונתי ליום הולדת האחרונה. הרי גם אתה הסתובבת ואכלת איתי כשטיילנו, ואכלת מהעוגה שסבתא שלי הכינה, והחברים שלי באו גם אליך, אבל לא קיבלתי ממך ממש מתנה. מה, השרשרת עם הג'ירפה? זאת לא באמת מתנה, זה כמו שתקנה לי עוד ג'ירפה מחרס, כבר יש לנו המון כאלו".

פתחתי את הפה להגיד משהו, בליל של מחשבות נלחמות על מקומן - אבל לי יצא רק- "חשבתי שזה מספיק". והשפלתי מבט. השרשרת הייתה יקרה ממש. 

שבת אחרי צהריים, יום חמים בתחילת יולי, יצאנו אני והחובב וההולכת על ארבע לטיול על החוף. זרקתי את כדור הטניס האהוב עליה, והיא הסתערה אחריו בדהרה, מעיפה חול רב תוך כדי. רצנו אחד אחר השני, ותוך כדי, מבט אחד על החובב בישר שהוא לא מרגיש חלק. זרקתי אליו את הכדור, מנסה לשתף אותו במשחק, אך הוא נותר אדיש ומרוחק. כמה דקות לאחר מכן, החובב כבר לא איתנו. הוא התיישב מאחור, חופר בורות בחול, ושותק. לא הצלחתי לדובב אותו.

"היא מלוכלכת", החובב ציין כשחזרנו הביתה. 'אני אנקה אותה, כרגיל', הזכרתי את מה שהוא כבר יודע.

"היא רחרחה שטויות על החוף, היא תחלה מזה!" ודאגתו כמעט ונשמעה כנה. "אני משגיח אליה תמיד", הרגעתי.

"היא לכלכה אותי בחול", החובב ניסה כיוון חדש. "היא שיחקה איתך", הגנתי עליה במהירות.

"היא מסכנה ממש, כזו גדולה, כל כך הרבה שעות לבד בבית כשאנחנו בעבודה!" הוא פנה לנקודה הרגישה. "

"אם היא הולכת, אני הולך ביחד איתה", סיימתי את הדיון, לאחר שהבנתי את מטרתו האמיתית.

למחרת: "אם היה לנו כלב קטן, שלא משיר שיער, הייתה לי פחות אלרגיה", החובב ציין תוך כדי קינוח האף. "להזכיר לך שהייתה אסטמה? אני מרגיש שהיא חוזרת לי". (לא עניתי.)

יום נוסף עבר:  קיבלתי מהחובב קישור לוידאו. שני כלבי שי-טצו קטנטנים הילכו על כפות רגליהם האחוריות אחד אחר השני. "ההולכת על ארבע לא יודעת לעשות את זה", החובב הקניט. (ואני? שתקתי.)

ביום השלישי גיליתי (באדיבות החובב) שקיים גזע כלבים מוזר בשם בישון פריזה, שמתאים לי מאוד לאופי, כי הוא אוהב את הים. הוא גם מאוד אוהב ליטופים ואת הבעלים שלו. (נזכרתי בהולכת על ארבע דוהרת בחוף.)

ברביעי נחרדתי לגלות שאם היינו מאמצים ג'ק ראסל, היינו מוצאים חורי אוצרות בספה, ואם היינו בוחרים לאמץ קינג צ'ארלס, היינו מתמודדים עם דלקות אוזניים כרוניות. (אבל בכלל אימצנו כלבה מעורבת.)

ביום החמישי גיליתי ש-מלטז זה לא פודל ולא בישון פריזה, אבל שלושת נראים בדיוק אותו הדבר- לבנים, קטנים, צמריריים, חמודים, חכמים, צריכים סירוק אינסופי, טיפוח יומיומי, תספורות ייחודיות, וכנראה גם ביטוח בריאות, ביטוח חובה, וחצי משכורת בלי שום קשר לנחיצותם. (ההולכת על ארבע מסתפקת בשישה- שבעה ניעורים גדולים ביום על מנת להסיר מעליה שיער עודף, ותספורת פעם בחצי שנה.)

יכול להיות שחובב הג'ירפות מנסה לכוון לאנשהו?

בשישי ההורים של חובב הג'ירפות הגיעו לארוחת ערב, וקיבלנו הרצאה בנוגע לכלבי שעשוע. עיקמנו אף למראה צ'יוואווה, חייכנו מיורקשייר שעיר עם קוקייה, דמענו מגורי פודל ננסיים, והתמוגגנו כשהחובב פיאר את הכלב שהיה רוצה צמוד אליו, עכשיו, כרגע, יותר מכל דבר אחר בעולם. ההולכת על ארבע נפרסה מלוא אורכה על השטיח, מבטה כלפינו, מכשכשת בזנב. לעולם לא אוותר עליה לטובת כלב שעשוע. אבל העיניים של החובב נצצו וברקו תוך כדי שהוא דיבר, וזה נדיר. זה קרה רק ברגעי מפתח מוצלחים וטובים במערכת היחסים שלנו.

נשברתי. נכנעתי. סיכמנו, אני וההורים של חובב הג'ירפות, שכמתנת יום הולדת מאוחרת, חובב הג'ירפות יקבל פודל. חייכתי אל ההולכת על ארבע. 'לא תהיי לבד כשאנחנו בעבודה', אמרתי לה.

שבת בערב. אני וחובב הג'ירפות מוקפים בשמונה גורי פודל, שהשתוללו להם ברחבי הדירה אליה הגענו. החובב ריחף מאושר כמה סנטימרים מעל המרצפות. וגם אני. גורים בני חודש, שרק רוצים לשחק איתך. איך אפשר להתעלם?

'הקטן הזה הכי מיוחד', החובב קבע והרים גוש צמרירי שנראה בדיוק כמו כל הגושים הצמריריים האחרים.

בדרך הביתה, אני נוהג ב'מקולפת' ולצידי החובב המאושר, מחבק בזרועותיו את מתנת יום ההולדת שלו. חישובים כלכליים שנדרשים לפה נוסף שצריך לאכול, נקטעו לפתע.

"עשית אותי מאושר יותר מכל אדם אחר בעולם", הוא אמר. "עכשיו גם לי יש יצור קטן לאהוב בלי סוף".

וככה הצטרף אלינו 'צמר'. ההולכת על ארבע אימצה אותו ברגע, והפכה לחברה טובה שלו.

בלילה, במיטה, כשהחובב נרדם כשפניו כלפי המיטה המאולתרת שאורגנה ל'צמר' לצד המיטה שלנו, וידו מושטת כלפיו, מחשבה קטנה התעוררה בי.

הוא צריך גור כלבים כדי שיהיה לו את מי לאהוב בלי סוף?