כילד ידעתי שיש שעות בהן אסור להרעיש. אוכל נשרף על הכיריים או חייזר שנוחת בחצר הרחבה, כשאבא ישן, אסור להרעיש. כי כשהוא מתעורר, הוא כועס, וזה לא נעים.

לפעמים, בלי כוונה, הרעשנו. ספר שנפל, טלוויזיה שנדלקה ומייד צעקה, ואפילו רעשים מבחוץ- שכן שצועק לאישתו להכין ארוחת צהריים. או חבר שקורא לי מחוץ לגדר הבית.

כשהרעש נגמר, והדממה חוזרת, היו כמה רגעים מתוחים בהם החשש דגדג לי בלב ובראש. הוא התעורר? הוא שמע את זה? אולי הוא בדיוק נחר, והוא לא ייצא אדום עיניים מחדרו, ויחפש על מי לשאוג, ובמי לתקוע מבט נוזף. ההרגשה הזו מעולם לא הייתה נעימה או רצויה. כמו הליכה איטית על ביצים, יש חשש מודע-לא מודע מלנשום חזק מדי, או בצורה הלא נכונה.

ולאחר שנים רבות שבהן ההרגשה הזו נשכחה מאחור, בבית של ההורים, היא שבה והזדחלה לי לעמוד השדרה, מהרגע שחזרנו מחתונתו של ארך הרגליים. או, אולי קצת יותר מדויק, מהרגע בו חידשתי קשר עם טורף הפרגיות, לאחר נתק של קרוב לשנה.

לא הופתעתי. ידעתי שהחובב לא יאהב את חידוש הקשר הזה, שכן הוא וטורף הפרגיות מעולם לא חיבבו זה את זה. אבל לא ציפיתי לחשדנות, דאגה, קרירות ומתיחות רבה כל כך. החובב התעניין בכל שיחת טלפון שביצעתי, ואם דיברנו עליו, על החובב, מאחורי הגב.

בלי לשים לב, חשבתי פעמיים על כל פעולה בבית, שלא לעורר את רוגזו של החובב. הליכה איטית על ביצים. אבל- לשוא. החובב התקטנן על כל כמעט. לא התעוררתי מוקדם מספיק להוציא את ההולכת על ארבע ואת צמר לטיול. הסלון לא חזר להראות כפי שהיה אתמול. נשארו כלים בכיור, ונעליים בכניסה. אני יושב יותר מדי זמן על המחשב, אני לא מבלה איתו מספיק, הבאתי יין לא טעים- לכל נלווה עוקצנות לא נעימה. החובב הפך לכרית סיכות- דוקר מכל כיוון שרק אנסה לגעת. כבר התרגלתי לחובב שמכוון אותי, נותן עצה איך לעשות כל דבר, מתי, ויכול להיות שהפכתי להיות קצת תלוי בו? אחרת... קשה לי להסביר למה אכפת לי כל כך ממה שהוא אומר, או לפעמים, ממה שהוא לא אומר.

אם נדמה היה שהמצב לא יכול להיות גרוע יותר, טורף הפרגיות הזמין אותי לדירה החדשה שלו ושל חברתו, הרקדנית. החובב הביט בי בעודי יוצא מהבית, במבט שהזכיר כלבלב נטוש. צביטה החלה ללפף את איבריי הפנימיים. אבל את זה אני צריך לעצמי. החובב יצטרך להתמודד.

אבל גם אני נאלצתי להתמודד, כשישבתי אצל החובב. הוא מדבר, אני מהנהן, אך קולו לא מצליח להיתרגם למילים בראשי. רק דמותו של החובב צרובה לי בראש. מבט עצוב, מאוכזב, נעלב. נשמתי עמוק, והשתדלתי להנות מהידידות המחודשת- אך כראוי לחבר טוב, הוא שם לב שאני נודד במחשבות. ותוך כדי הליכה לרכב, הוא אמר- אתה זוכר, אנחנו מחדשים קשר- אבל אתה חייב לדעת לאזן את החיים שלך, אל תהיה חבר רק כשלבן הזוג שלך נוח שתהיה חבר.

כל הדרך חזרה הביתה, במקולפת, חשבתי על דבריו, ועל מה חשוב לי יותר בחיים. איפה אני רוצה להיות בפועל. קיוויתי שאני אצליח להנל את המערכת העדינה הזו בצורה טובה יותר הפעם.

נכנסתי לדירה חשוכה. נשימותיו של החובב העידו שהוא עדיין ער. נשכבתי לצידו, ולחשתי לו באוזן- 'אתה זוכר שאני אוהב אותך, נכון? אתה זוכר שאתה הכי חשוב לי בעולם? מצטער אם נפגעת. חשוב לי שתדע להסתדר איתו. הוא החבר הכי טוב שלי."

"חשבתי שאני החבר הכי טוב שלך", הוא ענה. ותחושת ה'עוד רגע יקרה כאן משהו נוראי' נכנסה למיטה, ונשכבה בינינו.

בימים הבאים הוזמנתי לבקר את הטורף שוב, בליווי החובב. דחיתי את המפגשים כמה פעמים. המבט הננטש של החובב לא עזב אותי.