מעולם לא הקדשתי מחשבה מעמיקה בחתונה שלי.

היה ברור שתהיה חתונה. זה תמיד נכח ברקע. "ביום הנכון, כשתרגיש מוכן". בכל המשפחה המורחבת מאוד שלי אין מי שהוא בן יותר משלושים, וטרם התחתן. עם ילדים- שלושה לפחות, עם דירה משל עצמו, ומשכנתא משל עצמו, ועבודה שהוא לא אוהב, ומשפחה מורחבת שהוא משתדל לחבב. הרי זה הכלל. אבא שלי צובר בעליית הגג כבר שנים כמה עשרות בקבוקי ויסקי איכותי ליום החתונה. וכבר שמעתי בחצאי משפטים שיש חיסכון שההורים דואגים לו מיום שנולדתי, ומיועד לזוג הצעיר שאהיה.

ובתור ילד שובב שנפצע לא מעט, תמיד קיבלתי את ההבטחה ש'עד החתונה זה יעבור'.

וההורים שמו הרבה צ'קים שמנים בחתונות של משפחה וחברים, ש"חסר להם שלא יגיעו לחתונה שלך וישימו לפחות את אותו הסכום!!".

ועם כל זאת, לא דמיינתי אותי עומד מתחת לחופה מסורתית, הדור בחליפה, כיפה לבנה רקומה לראשי וכוס זכוכית עטופה מתחת לנעל אלגנט מבריקה. כנראה כי לא יצא לי לחשוב על כלה שתהיה שם לידי. 

כמה חודשים לתוך מערכת היחסים שלנו, תוך כדי שטיפת כלים ב'קופסאת הגפרורים' התל אביבית של החובב, כוס נשברה. קורה.

הוא יכל לקרוא בקול 'מזל טוב', או - 'תזהר, אחרת צריך זריקת טטנוס'. אבל הוא אמר בחגיגיות: "מקודשת, מקודשת, מקודשת'.

הופתעתי, חייכתי, וחשבתי שבזה זה נגמר. אבל מאוחר יותר ישבנו בחצר ושיתפנו זה את זה בחתונה הרצויה לנו. כלומר, החובב שיתף, ואני הקשבתי. החובב התחיל בחתונה פשוטה, כזו שמתרחשת על החוף החם, עם קומץ חברים, שנינו בשרוואלים לבנים שמתנופפים ברוח הקלילה, מחליפים נדרים. כמה רגעים מאוחר יותר, הוא התחרט והחליט שנזמין את המשפחות והחברים הקרובים ביותר לסוף שבוע ארוך בחוף בתאילנד, שם נישבע אמונים זה לזה, ונשאר לירח דבש עמוס בשלל פינוקים עד שלא נצליח לזוז.

אני, לעומת זאת, קיוויתי שמישהו מהמשפחה המורחבת בכלל יטרח להגיע לחתונה של גבר עם גבר.

לאורך השנים שלאחר מכן, ההכנות לחתונה הזו הלכו והשתכללו. החובב קבע הכל לגבי החתונה: מוזיקה, ביגוד, האוכל שיוגש לשולחן... אבל מבחינתי זה לא היה שונה מלשמוע תכנונים על איך החובב רוצה לרהט את הדירה שנרכוש ביום מן הימים, בכסף בו נזכה ככל הנראה בלוטו שמעולם לא שלחנו.

המחשבות על איך זה יראה באמת הגיעו בשלב מסויים. איך אבא שלי יגיב. אם סבתא שלי תנכח ותבצע 'צהלולים', או שמא תמלמל מילות כישוף כנגד הזוג הטרי. איך יראה חודש בביקתה באי נידח. איך יראו החיים שלנו כזוג נשוי. חיוכים. ריבים. חשבון בנק משותף. מינוס משותף. 

אחת השיחות בהמשכים בנושא, נגעו לטבעת אותה החובב היה רוצה לקבל ממני.

איך הוחלט שזה אני אהיה זה שאציע לו, ולא להיפך? כי הוא הביע נכונות כבר לאחר חודשיים של זוגיות. כך שנותר רק אותי כדי לסגור עסקה.

אז כשאני אציע לו נישואין, הוא מצפה לטבעת יהלום שחור. נדיר יותר מיהלום שקוף/לבן רגיל, אך חוסר ביקוש יצר מצב בו הוא זול יותר מהיהלום הלבן. 'ורק יהלום שכזה אני מוכן לקבל ממך', הוא חייך בשובבות.

קיבלתי ממנו קישורים לאתרים בנושא, עם דוגמאות לחיתוכים, היכן קונים את הטבעת, ואפילו הסבר אנרגטי נרחב על כמה אנרגיה יהלום שחור מביאה למחזיק בה. וכך, במשך חודשים.

המסר הובן. אפילו נכנסתי עצמאית כמה פעמים לאתרי סחר ביהלומים, לקבל תמונת מצב. ובמקביל, צפו לי המחשבות עלינו כזוג, איפה אנחנו נמצאים אחד ביחס לשני, וכמה מהמטרות המשותפות שלנו אכן הושגו. וכך ההחלטה התקבלה.

עברה עלינו תקופה לא קלה במיוחד, ודברים טובים ומוצלחים היו הכרחיים. יום הזוגיות השלישי שלנו התקרב ובא. הפעם התכנון היה עליי. התפאורה נקבעה להיות חדר פרטי במסעדה. קבעתי מקום שבוע מראש, ציינתי שאשמח לקינוח מעניין עם זיקוקים, והתגנבתי מוקדם יותר כדי לשים את המתנה שלי במסעדה, בכדי להגיע בידיים ריקות. דימיינתי חיוכים של אחרי, נשיקה, חיבוק ומגע להם אני צמא, שחסרים לי כבר תקופה ארוכה. זה חייב לעבוד.

החובב, כהרגלו, ביקש להיות מודע ומעורב בכל דבר שארגנתי. יתכן שהוא שמע כמה חלקי מילים אקראיות, כמו 'הפתעה מיוחדת במסעדה', וזה מה שהסביר את הניצוץ המיוחד שהבריק לו בעיניים כל היום. לא גיליתי לו דבר.

הגענו, התיישבנו, צחקנו, שתינו יין, אכלנו, חייכנו. החובב האדים והזיע, ושמחתי כששתה עוד יין. התגעגעתי לבחור המשוחרר שנגלה לפני מחדש.

הקינוח הגיע, עם זיקוקים, כפי שביקשתי. ועם מתנה עטופה, רחבה ועבה. 

החובב נראה מעט מבולבל, והעביר את המבט מהמתנה, אלי, וחזרה - וחייך, מעט נבוך.

'לא ציפית לזה, נכון?' שאלתי בשעשוע.

החובב פתח את העטיפה, והוציא אלבום תמונות מהודר, אותו ערכתי במשך זמן רב מאלפי התמונות שצילמנו בשלוש השנים האחרונות. כבר שנתיים שאנו חושבים על זה, ובינתיים רק צוברים תמונות נוספות. ארבעת הטיולים בעולם, שלוש הדירות בהן גרנו, ביקור אצלי באוניברסיטה, ביקור אצל הוריו, ארבעת הכלבים שגידלנו, טיולים בארץ, והמקולפת,חברים, אלכוהול וחתונות... שלוש שנים מרוכזות באלבום גדול אחד. ובנפרד- ברכה.

חייכתי חיוך של ניצחון, אושר ושמחה. לזה הוא לא ציפה.

'לזה, לזה לא ציפיתי' הוא אמר, והמבט שלו כבה.

'איפה הטבעת?'.

בלון מתרוקן מאוויר בקול שחרור מהיר התרחש לי בחזה.

הנסיעה הביתה עברה ברובה בשתיקה.

כנראה שוב פישלתי, כך חשבתי.

נכון, דיברנו בעבר על חתונה. ועל טבעת. יהלום. שחור. 

אבל גם דיברנו על כמה פערים יש בינינו. ועל כמה עבודה יש לנו על מנת שנוכל להשלים ולגשר עליהם.

כבר מזמן החלטתי ביני לבין עצמי, על כמה דברים שאני עדיין מצפה ממנו שיתקדם לקראתי בהתנהגותו, בהחלטותיו, במעשיו...

אני מצפה שייקח יותר אחריות על כספו ורכושו, לפני שיהיה חשבון משותף, ואני עדיין לא סומך עליו להמנע מהוצאות מיותרות.

ועד אז, לא תהיה כאן חתונה. אפילו לא טבעת.