השנה הראשונה במערכת היחסים שלי ושל חובב הג'ירפות התנהלה בשלט רחוק, כאשר בסופי השבוע היינו נפגשים, ומעבירים יחד כמעט את כל השבת.  מתישהו שמתי לב לטקס מוזר בכל פעם שהגעתי אל החובב בקופסאת הגפרורים הקטנה שלו.

'זה מוזר לי', הוא ניסה להסביר בכל פעם מחדש, 'אחרי שחמישה ימים לא ראיתי אותך, שוב להתנהג כאילו יש לי בן זוג נוכח. אני צריך קצת זמן להתרגל אליך מחדש'.

לא הבנתי בקלות את המשמעות. מה הכוונה, להתרגל אליי מחדש? אנחנו מדברים כל יום, כמה פעמים ביום, ושולחים הודעות, אז זה לא שנעלמתי, והוא צריך להיזכר מי אני.. מבחינתו, זה היה 'להיות עם, להרגיש בלי'. בכל סופ"ש כמעט, השעתיים הראשונות היו לצורך 'הכרות  מחודשת' - מבטים שלו כלפי, ריחוק שלאט לאט התפוגג, ולבסוף הרשה לעצמו להתרפק בזרועותיי, ולשכוח שבעוד יום יומיים שוב אתרחק מתל אביב, והתהליך יתחיל מחדש.

גם כשעברנו לגור יחד, היו הפעמים בהם המתנתי לחובב ש'ייזכר בי מחדש'. לאחר מילואים, בחגים מסוימים בהם כל אחד נוסע להוריו, או לאחר טיול עם חוצה לילה עם חברים, אליו החובב בחר שלא להצטרף אליו. כל פעם הוא צריך את הזמן להתרגל אליי מחדש.

כבר תקופה ארוכה שאנחנו לא נפרדים זה מזה. אין מילואים, אין חגים, אין טיולים ארוכים. החיים נכנסו לשגרה מסוימת. שגרה מהסוג המשעמם.

אני קם ראשון בבוקר, מוציא את הכלבים לטיול, ויוצא לעבודה. החובב, שקם בשעות הבוקר המאוחרות, יתקשר מדי שעה-שעה וחצי, לוודא שאני עדיין נושם/עובד / מוכן לענות לשיחות שלו. כשלא אענה, יתחיל דיאלוג בהודעות, שגם הוא תלוי במידת הקשב שלי.

אחזור הביתה כשהחובב כבר בעבודה, אצא לטיול נוסף עם הכלבים, אחזור לחצר ואבהה בגדר שהתחלתי לבנות, אבל מעולם לא סיימתי, אשקה את אדניות הבזיליקום והנענע. אני אוכל, אשתה, אשבר ואתיישב על הספה לצפות בטלוויזיה משך כמה שעות, ומאוחר בלילה החובב יחזור, ונהל שיחה עקרה משועממת ומפוהקת. הוא כועס עליי על משהו. אני מנסה לפשר. הוא לא מעוניין, ואז- גב אל גב במיטה, מרוחקים.

שגרה.

שאולי הייתה נמשכת לנצח, אבל החובב קיבל שיחת טלפון מהוריו, שבישרה שהסבא בחו"ל נמצא על ערש דווי, וזמנו קצוב.

ובקלילות של יודע דבר, החובב ארגן כרטיסי טיסה, ותחבורה ציבורית, לינה ומזון. הסתכלתי מהצד, ולא הייתי חלק- לא יכולתי להיות חלק- לעגמומיות האפלה הזו אני לא שייך. כל שיכלתי לעשות, זה להיות השומר במוצב שנשאר מאחור.

הם טסו, ואני נשארתי עם עצמי.

כשנמצאים לבד, פעולות מתרחשות על אוטומט.

יש הרבה זמן פנוי לעשות את כל מה שלא הספקת לעשות עד היום. לבקר חברים, והרבה. לשמוע הרבה מוזיקה בקול מחריש אזניים. לצפות בפורנו באמצע היום. לחזור ולכתוב. לטייל עם ההולכת על ארבע, לאלף את צמר שהלך וגדל. ואפילו לצאת לרוץ על חוף הים.

יש גם הרבה זמן פנוי לחשוב. על העבר, על ההווה, על העתיד. לחשוב נקי מההערות של חובב הג'ירפות- ולשמוע נטו את המחשבות שלי. להבין כמה טעויות עשיתי לאורך שלוש השנים האחרונות, וכמה הייתי עושה אחרת. כמה אני מעריך את החובב בתחומים מסוימים, ועד כמה קשה לי לסמוך עליו באחרים. עבודה. משפחה. הכל רץ על חלקו האחורי של הראש.

וכמובן, יש גם אחריות. חלוקת הנטל כולה עליך. הכלבים שבבית, הדגיגה שבאקווריום, הסדינים שעל המיטה, הכלים שבמטבח, האוכל במקרר- יקרה איתם  משהו, רק אם אני אבצע משהו. והכל התבצע בקלי קלות. הספק אדיר, ללא מבטו האינסופי של החובב, המבקר כל צעד וכל פעולה שלי. 

לאחר כמה ימים, החל הגעגוע. כשנמצאים לבד צריך להזכר בזה שיחזור אליך בקרוב, וצריך להיות ערוך למצב הרוח הצפוי. בשיחות הקצרות שניהלתי עם החובב, שנמצא בחצי השני של כדור הארץ, למדתי שגם הוא מתגעגע. שהוא דואג. שאכפת לו. משום מה זה הפתיע אותי.

החובב נכנס בדלת, מבט עמוס מסעות על פניו, מחבק אותי, מנשק אותי, שמח לראות אותי מאוד.

וכל מה שעובר לי בראש, היא המחשבה שהפעם, זה אני שמרגיש צורך להתרגל- אליו. פתאום הוא האורח שנכנס אל החיים שלי, שעיצבתי לי בשבועיים האחרונים. חודר למרחב פרטיות שנוצר על ידי החלל שהשאיר מאחוריו, להתנהלות שונה, אחרת, טובה יותר.

הוא לא הבין אותי, כפי שלא הבנתי אותו בעבר.

בשבועיים האחרונים התנהלתי כפרט בודד לחלוטין. יכול להיות שאולי, חלילה, נהנתי מזה?