הדמיון שלי הוא אחד החושים החדים ביותר אצלי. אני רואה דמיון כ-חוש מקביל לחושי הראייה, השמיעה והמישוש. חוש שמתואר מבחינתי כיכולת להיות נוכח בסיטואציה מסוימת, ולדמיין אותה הכי טוב שאני יכול. מעבר לגבולות המציאות. לטוב ולרע.

למשל: בשנות היסודי דמיינתי שכל הבנים בכיתה שלי חובבי בנים, שמנסים לפתות אותי להצטרף לכת הסודית שלהם.

עוד דוגמא: רוחות הרפאים של הדיירים הקודמים בבית של ההורים ממשיכים להסתובב באין מפריע בין הקירות, לצפות בנו ולהגן עלינו, אך גם להשתיל חלומות לא נעימים.

ועוד דוגמא: חובב הג'ירפות נועל את המחשב שלו בסיסמא, וכך גם את האייפד והאייפון, כדי שלא אהיה מודע לרומן שהוא מנהל מאחורי הגב שלי כבר חודשים, ועל מנת להסוות את הנושא- הוא מכריז מדי פעם שאם מישהו מאיתנו יבגוד בשני, זה יהיה אני- בו.

ככל שהתבגרתי, הבנתי שחוש הדימיון שלי מושתת, בסופו של דבר, על אמת, כמו פרומונים לחוש הריח, ודציבלים לחוש השמיעה. חשבתי שמנסים למשוך אותי לכת גאה סודית, כי אני בעצם הייתי שייך לשם, גם אם לא באופן מודע. הרוחות המסתובבות בבית התגלו כצינור חלול בולט בגג הבית, שגרם לרוחות השמיים ליצור רעשי רקע רק בחדר שלי. 

ואז נשאלת השאלה, מה גורם לי לחשוב שאולי החובב חובב ג'ירפות, ואת מנגלור, וגם גברים אחרים?

התשובה קצת מביכה. לא מסוג הדברים שנוח לשתף. אבל... החובב ואני כמעט ולא שוכבים. בשנה האחרונה מדובר על נתון חד ספרתי נמוך. כן, באמת.

בתחילה, החובב הציג את עצמו כאדם מיני עם נסיון רב. אני הגעתי ממקום פחות מנוסה. אמנם חוויתי, אך בצמצום.

השנה הראשונה שלנו הייתה רבת יצרים, עניין, לימוד, עינוג - וגם, כך מסתבר, בפחדים ודאגות מצידו של החובב. באחת השיחות בנושא, החובב סיפר לי שבעבר הפריד בין סקס, לבין אהבה. לא מסתדר לו שילוב של השניים. והפחיד אותו שלראשונה הוא נדרש לחבר בין שניהם. הריאקציה שיכולה להווצר הדאיגה אותו. לחשוב עלי כאובייקט מיני ולאהוב אותי כבן זוג לא עובדים יחד, אבל זה התחיל לקרות.

התגובה שלי הייתה חיבוק גדול, חיוך וצחוק קל - הרי, זה בדיוק הזמן ללמוד להתמודד עם זה! לי אין הפרדה בין השניים - סביר להניח שאתקשה להתמיד כאשר אין שום רגש מעורב. "אני יכול להבטיח לך שאוהב אותך באמת ואראה בך אדם מיני בו זמנית"!

אז ניסינו לחבר בין השניים. ובסופי השבוע בהם חזרתי מהלימודים, כשהגעגועים גברו על הכל, ולא הרבה אחרי השלב בו החובב היה מצליח "להתרגל אליי מחדש", מצאנו את עצמנו מתגלגלים במיטה, מחוייכים ומאושרים. כשעברנו לגור יחד, החלה דעיכה מהירה. חילוקי הדעות יצרו חיכוכים, שתורגמו לריחוק בחדר השינה. נסיונות התקרבות שלי, תורגמו כנסיון התחנפות מצידו. הנשיקות נהיו 'רטובות מדי', החיבוקים 'לוחצים מדי', ודרכי הבעת החיבה הצטמצמו בעיקר לאוכל.

התעמתנו בנושא. כעסתי על חוסר הקרבה, על חוסר הפתיחות המינית. הנשיקות רטובות? החיבוקים לוחצים?- תלמד אותי, תכוונן אותי, תראה לי איך אתה אוהב לקבל אהבה. אבל החובב לא הצליח להגיע לפתיחות הזו, ונשאר מרוחק. ניסיתי להמשיך ולחפש איך אפשר להתקרב אליו אחרת.

התרגלתי עם הזמן. למדתי להסתפק במעט הקיים, זה היה עדיף על טינה. 

אני כנראה לא היצור המיני שחשבתי שאני. והוא כנראה שבע מכל החוויות שחווה טרם הכרנו. ואפשר לנהל גם מערכת יחסים בלי יותר מדי מגע, נכון? הרי אני אוהב את החובב, אכפת לי ממנו כל כך, אני רוצה שיהיה לו טוב!

ואני רוצה שיהיה גם לי טוב. שגם אני ארגיש שהוא מבין אותי. שתהיה כאן הדדיות מסוימת. הכעס כלפיו גלוי וסמוי. אולי זו הסיבה לדמיין שהוא שוב מפריד בין הניגודים שבחייו, ומנהל חיים כפולים?